~

הגורה הזו עברה כמה ידיים. ידעו שהיא תגדל להיות גדולה ממש, לא ידעו בדיוק עד כמה, וזה הפחיד אותם.
אבל היו לה עיניים טובות, לגורה הזו, ובכל פעם מישהו אחר נכבש בהן וליטף אותה מהראש עד הזנב, ולחש לה "טובה" ולחש לה "בואי", והביט בה מכשכשת אליו, ועזב.

ועכשיו, ידיים אחרות. לחישות אחרות. היא כבר לא בטוחה, ועדיין, ליטופים גורמים לה להימתח, לעצום עיניים ולהתמכר לזה. היא ענקית. מרחוק היא נראית כבר מוגמרת, אבל היא עוד קטנה, (כך לוחשים מסביב העלים). פרא כזאת. לפעמים נושכת. לפעמים שורטת. מוּנעת בחוטים של איזה אינסטינקט קמאי של שרידה. ככה ארצה. ככה לא לזוז. ככה לנבוח. להיות בכל הכוח. ככה להתרפק, ככה ללקק. אם צריך אז לברוח. אם נופלים אז לקום. לא לפחד.

גורה. עוד לא יודעת כלום ולכן מרגישה בכל הכוח. כמו עיוורת, לומדת אינטונציה של קול. תווי פנים. מגע של יד. להתרגל לזה. לרעוד בזה. להתמכר.

כמו עיוורת: היא לא יכולה לראות לאן זה לוקח אותה, אבל זה לא דומה לשום דבר אחר.

לפעמים, גם כשהגוף שלי שבע, אני רעבה.

תיאור מצב:

לא הייתי. חזרתי, ועודני אינני.

בסיטואציה אחרת המדבר הזה היה גורם לי לחייך מבין שפתיים סדוקות, אבל הילדים שיגעו אותי. בעיקר התעייפתי, טיפסתי על גבעות כדי למצוא קליטה ותחת השמיים המוטרפים האלה נורא רציתי לחזור.