~

 השבוע עבר כמו מקל לאורך גדר. ילדה בקארה ושמלה בהירה החזיקה אותו ורצה, ולאויר היה ריח אפור ולילדה היו משקפיים ובוץ על הברכיים ושיער שנפרע. הריצה ההיא הייתה ארוכה כמו מסילה מאופק עד אופק, שרכבת נוסעת עליה עד אין סוף ובחזרה. האויר התמלא בצלילים מונוטוניים רכים, של מקל על גדר על מקל על גדר על מקל, או כשהיא רצה מהר- מקלעלגדרעלמקלעלגדרעלמקלעלגדר. אחר כך היא צנחה אל הבוץ. יד כואבת, נשימות ושקט. אני קצת כמו השקט הזה.

זה המון דברים, שקשורים בעיקר למה שעכשיו, אבל קצת גם למה שיהיה אחר כך, גם מהבחינה מקצועית וגם מהבחינה הזוגית. אני לבד ואני רוצה ביחד.

אני יכולה להרגיש את זה בהמון מקומות. למשל בקצות האצבעות. או בשיער. או בחלק הפנימי של הזרוע. במותן. בעיניים. במחילות האף. בצוואר. בתחתית הבטן. בחצר ליד המחסן. בחדר השינה. בטיול עם הכלבה. בנסיעה שקטה לתל אביב. במעבדה (בעיקר בסוף היום). בסלון מכורבלת מול סרט, במטבח.

קודם, ברגע המצולם, (אירוניה מייאשת), כפות הידיים שלי התנפחו והצנצנת לא נפתחה. אני חלשה. ניסיתי עם מגבת ועם ניילון, ולהחזיק אותה בין הברכיים ולהחזיק את המכסה מתחת למים החמים במטבח, ולא יכלתי לה, וכל מה שרציתי היה לקרוא לו מהחדר השני ולהושיט לו אותה מחוייכת, ואחר כך להכין לשנינו מרק עגבניות מעולה. הוא לא היה שם.

בסוף, בתושיה ליתוסית, חוררתי את הפקק עם מברג. הקשות קשות של העדר נוכחות גברית על מכסה הברזל.

האויר נכנס פנימה, והפקק נפתח (לא בקלות). לכפות הידיים שלי ייקח עוד יום התאוששות לפחות כדי לחזור לגודלן הנורמלי, ולתפקוד תקין. המרק מעולה.

שלוש וחצי בלילה. רכבת נוסעת עד אין סוף ובחזרה. ילדה בקארה ושמלה בהירה. ריח אפור ושיער שנפרע. 

יד כואבת, נשימות ושקט. אני קצת כמו השקט הזה.