~

[#1]

לילדה הזו קראו אביגיל, והיא לא רצה מפני אף אחד ולא לשום מקום. היא גם לא בכתה בגלל משהו מסויים. כלום לא היה עצוב. הבכי קרה לה כמו גשם פנימי: נדמה היה לה שהטיפות נוצרות בתוכה כל הזמן  (כל עוד הגוף שלה חי וחם ושבעים אחוז ממנו מים) - האדים  נאספו בה לאט, ענני נוצה רכים ומרחפים, כמו ערפילים של בוקר, וככל שעברו הימים האפירו והסמיכו בה העננים עד שהטיפות שלהם היו עגולות כל כך וכבדות, שהן פשוט נפלו מתוכה, מציירות שבילים רטובים על הפנים המאובקות, צונחות מפניה ומתרסקות כמו חרוזים של זכוכית.

אביגיל ישבה על השביל, נשענת על הגדר שמעברה השני נפרש שדה החיטה הגדול של ראבלי. זה היה שדה חיטה עצום, וראבלי עצמו, זקן נמוך וגרום היה מהלך דרכו כל היום, כובע הבוקרים שלו בולט מעל החיטה המבשילה. ראבלי היה מפלס בשדה שלו שבילים כל האביב. הוא הלך הלוך וחזור, סופר צעדים, מסתובב סביב עצמו ואז פונה בזויות חדות לכיוונים אחרים, לפי רישום סודי ומדויק להפליא. אף אחד לא ידע את פשר השבילים או את קסמם, אבל הילדים אהבו לשבת על התל שמעבר לכביש ולעקוב אחרי כובע הבוקרים המרחף מעל השדה, ובקיץ כשהיו השיבולים מתייבשות, התאספו הילדים להשקיף על גופו של ראבלי נגלה ברגע נדיר של קציר, ובכל שנה נדמה היה בעיניהם כפוף יותר וגרום יותר משהיה בשנה שעברה. הילדים התווכחו אז האם ייתכן שראבלי מתכווץ בזמן שהם עצמם גדלים, או שאולי  רק הם גדלים, ואילו ראבלי נעצר ונשאר נמוך וגרום באותה מידה. בעוד הם מתווכחים קרא פתאום אחד הילדים ששמו היה פרונוֹ והיה קטן ופרוע: "הביטו!", והצביע אל המקום שמעבר לגדר, אל חצר הבית הישן עם הדלת הכחולה, שם טיפס ראבלי הזקן על המכונה הגדולה והרועשת, ויצא לקצור את החיטה שלו שורה אחרי שורה, רומס ומעלים תחתיו את שבילי האביב שלו, ממש כמו שהעלימה רוזי פירורים משולחנות בכף ידה השמנה, וכמו שהעלימה אביגיל את חבטות המקל בדמעות שלה, המתנפצות. 

Panoramic Images