~

כן, נו. אני יודעת. מה שמעניין אתכם באמת זה התקדמות הרטרו-דייטינג שלי (זה מישהו שיצאתי איתו לבליינדייט לפני יותר משנה, והבליינדייט היה נחמד אבל לא מרגש בשום צורה, והיה קונצנזיוס: היה נחמד אבל זה לא זה, משהו חסר, ושכחתי ממנו לגמרי כשפתאום הוא הופיע בווקי טוקי שלי (gtalk) והציע שאולי נצא שוב). ובטח מעניינת אתכם גם התקדמותו של אורן-פינג-פונג בחיי (מישהו ש.. טוב. עזבו כרגע, זה לא באמת משנה), אבל לצערי אני נאלצת לאכזב אתכם: אני מרגישה מחורבן. ביטלתי את הרטרו-דייט, דחיתי את אורן-פינג-פונג. אני מרגישה כמו שאני נראית ונראית כמו שאני מרגישה.

אז זה הופך קצת לבלוג מחלה. באסה לכם. הכי הרבה שאולי תמצאו פה זה פאק בנושא. אני אוכל להכין תשובות אם תשאלו אותי שאלות והן יהפכו לנפוצות. הא.

ועכשיו, אחרי שגמרנו לספר מה לא יהיה פה היום, ולהודיע לכל מי שרוצה עדכונים משעשעים ומשמחים לזפזפ לו למקום אחר  - להלן עדכונים מהשטח:

מיום ראשון חזרתי למעבודה. קשה לי נורא לקום בבוקר. גם כי אני שונאת לקום בבוקר, וגם כי שבוע שלם קמתי אחרי הצהריים וכנראה התרגלתי, וגם כי אני חלושה, יש לי לחץ דם נמוך, והרצפה קרה ובחוץ יורד גשם. אבל אני בכל זאת קמה ושותה קפה וממלאה מים לחיות והולכת. אי אפשר לרחם על עצמך יותר מדי כשאתה צריך לחשוב על מבנה וביטוי של גנים ועל יעילות של אנזימים ושאר דברים קטנטנים ולא חשובים במיוחד שהפכו להיות מרכז העולם (הקטן והלא חשוב במיוחד) שלי. גם נמאס להסביר לכולם מה לא בסדר ולהרגיש כמו מקרה סעד. אז אין ברירה ומרגישים יותר טוב. או עושים את עצמך. זה גם סוג של טקטיקה.

היום הרגשתי שוב רע במיוחד. התנפחו לי כפות הידים וכאבו ברמה כזו שלסובב את המפתח במנעול היה סיוט. אבל לא היה אף אחד שיפתח לי אז התגברתי. בשלוש וחצי החלטתי שדיי כבר והתייצבתי במרפאה של הראומטולוגית בלי תור (יש לי תור. הוא במרץ). הפקידה עשתה לי פרצוף (למה את לא מתקשרת?), ואחרי שהסברים לא עזרו (התקשרתי. אמרו להקיש 1. להקיש 8. להקיש 6. בסוף אמרו שזה לא שעות הפעילות וניתקו), הושטתי תוצאות בדיקת דם וביקשתי שתכניס את זה לרופאה ושהיא תחליט. כשהיא חזרה, היא הייתה יותר נחמדה. בקשה שאחזור בערב. נסעתי הבייתה לנוח, ואחר כך חזרתי לשם.

הראומטולוגית שלי מקסימה. אני מחבבת אותה עד מאוד. היא הקשיבה, הסתכלה והקשיבה עוד. אני סיפרתי הרבה ובכיתי  קצת. (ככה כנראה נראה הדיכאון שלי. אני כבר שבוע בוכה מכל דבר, אתמול שרתי עם הרדיו "ערב מול גלעד" והתייפחתי כאילו שחטו את הגדי והגישו אותו בחלב אמו, שלא לדבר על איך שבכיתי בשבוע שעבר מול שלושה רופאים שונים, שתי פקידות רפואיות ולבורנטית נחמדה אחת). 

הראומטולוגית בדקה אותי ואחר כך הקלידה והסבירה. הסבירה והקלידה, וציידה אותי בשלל גדול:

קיבלתי עוד סט של בדיקות דם, בדיקת שתן וגם בדיקת עניים אחת (פגיעה בעיניים יכולה להיות תופעת לוואי של אחת התרופות), הכפלנו את המינון של התרופה הרגילה, הוספנו טיפול אנטידלקתי מרוכז, והיא נתנה לי גם הפנייה להמטולוג. היא מתלבטת אם לעשות לי בדיקת מח עצם. אני פוחדת.

כדי לסיים בנימה אופטימית, מעיון בהפנייה שמחתי לגלות שאין לי לימפדנופתיה, הפטוספלנומגליה או סינוביטיס. אין לי מושג מה זה, אבל זה כנראה טוב. אני חושבת שאני אדפיס את זה על טישרט.