~

אני לא יודעת מי התחיל להגיד אצלינו במשפחה "תירוצים במשטרה". אני חושבת שזו הייתה אחותי הגדולה, זאת אומרת שמקור הביטוי הוא גיסי, שאז עוד לא היה גיסי, שבטח הביא אותו ממחוזות ילדותו בצפון הרחוק. בכל מקרה, זה סוג של מחווה שאומרת: "cut the bullshit", או במילים אחרות - אנחנו יודעים טוב מאוד מה באמת קורה, אז תשמרי את התרוצים וההסברים המרתקים שלך למישהו אחר.

ובכל מקרה, הרי לא חשוב מה אני אכתוב כאן, אתם תגידו, "כשאתן מאושרות - אתן מפסיקות לכתוב". אולי. אני לא יכולה להתנגד לזה לגמרי. כבר ראיתי את זה קורה, אבל אני, מה פתאום אני. אני האנטיתזה לאמירה הזו. כי אני מפסיקה לכתוב כשקשה לי באמת או עצוב ממש. כשטוב לי המילים שלי מבעבעות בי ואני כמו סודה לשתיה בכוס של חומץ. זה לא האושר ששם לי את הסוגרים. זו פשוט המציאות שפתאום נכנסה להילוך גבוה, לא כמו במכוניות אלא כמו בחללית של אנטרפרייז:  "engage" ואחר כך" take off" ואחר כך כל המנועים וכל הדלק המוצק וכל הכוחות בבת אחת עד שגושי ענק של ברזל מסוגלים לחצות את האטמוספירה ולברוח מכל כוחות המשיכה אל המקום שאין בו כלום. חלל. או ריק. או מציאות. איך שלא תקראו לזה.

התחלתי את המעבדה. אני הולכת כל יום להציץ במקרוסקופ אל התאים שלי ולהחליף להם מצע ולהרבות אותם. אפשר לקרוא לי סוג של סרסורית. בתאוריה, אני אמורה לסלוד מזה. להשתעמם באור הפלורסנטים ולחכות ליום שבו כל זה יגמר, אבל אני מוצאת את עצמי נהנית. חזית המדע וככה. גנים משובטים. דברים שלמדתי עליהם באולמות גדולים הופכים פתאום לבקבוקים ומבחנות, וזה נחמד. אללי. אני עוד עלולה למצוא את עצמי באקדמיה גם אחרי התואר הזה.

במקביל, העבודה בכל הכוח. נדמה שאת כל הימים שלא עבדתי קיבלתי במרוכז השבוע. אני עובדת בבוקר, קופצת למעבדה בצהריים וחוזרת לעבודה בערב, עד הלילה. זה מטורף. ובין זה לזה, שוב הצעת קידום. אם אני אסכים - אני אהיה חשובה, יהיה לי תפקיד מעולה שנראה טוב ברזומה, וגם יד חופשית להמציא אותו ואותי מאפס (וזה נהדר). ויותר מכל זה - תהיה לי מזכירה. אללי. לליתוס הקטנה תהיה מזכירה שתעסוק בעבודה המשרדית בעוד אני מתזזת בין הלימודים לשתי העבודות האחרות שלי. אלוהים אדירים. מי היה מאמין שתהיה לי (לי!) מזכירה בגיל 25 וחצי.

וחוצמזה, כן. גם הוא. ההוא. שרוע פה על המיטה שלי, הלום מיין (כמוני). תיכף אני עוזבת את המחשב והולכת להתמכר למגע הזה, של עור בעור ולשון בלשון עד שמוכרחים לישון ואי אפשר לישון, עד הבוקר, ועוד קצת. בשבוע הבא יגמר אוגוסט, וזה אומר שהקצב המטורף הזה בעבודה קצת ירגע, ואני אוכל לשבת ולכתוב את לחץ הדם שלי, גזוז של מילים.

(מספרים על ביאליק שיום אחד הוא ניגש לקיוסק הקרוב לביתו (לא רחוק מקולנוע "עדן") וביקש מהמוכרת: "גזזני ואגרשך והעדיפיני במילייך", כלומר: תני לי גזוז ואתן לך גרוש, ותתני לי עודף במיל-ים. כמה זה יפה. כמה ביאליק. הנה תקופה שאני שמחה שלא הייתי בה. יש לי תחושה שהיא הרבה יותר רומנטית ברטרוספקטיבה).

(נ.ב. - הפוסט הזה נכתב אתמול בשתיים בלילה. רגע אחר כך האינטרנט נפל, וגם אני. עכשיו אני מאחרת לעבודה בגללו (תרתי). אז מה.)