~

אני והשמש יורדות מירושלים. מערבה, לשום מקום.

שתינו מלטפות את ההרים המחשיכים בעיניים רכות ולאות. למרגלותינו, השדות נצבעים בכחול חיוור של רגע לפני החושך.

בשמיים מעט עננים לבנים והרבה מחשבות. אני פותחת חלון לרוח, שתצא מתוכי, שתפנה מקום ללילה לחדור בעד החלון, נקי וקר ומצליף.

*

פעם שאלת אותי איך אני יודעת לחזור לקיפולים שלי.

"זה פשוט", עניתי לך. "אני זוכרת אותם".

ובירידה מירושלים חשבתי על שני קיפולים במיכאל שלי וקיפול אחד בכימים אחדים ואחד בשושנת יריחו, שבהם החושך יורד בירושלים. 

*

וחשבתי עלי ועליו וחשבתי על המקום הזה, של הביחד, שתמיד דמיינתי בו רק אותי

והבטתי בו דרך העיניים הפעורות שלי

ולחשתי אותו בצרידות קולי.

מגלומניה. 

עכשיו פתאום, כשאני שם, אני כל כך קטנה בו, וחלקית. 

אני כמו כדור הארץ ביום שבו הצביע גלילאו על השמש וקבע: סביבה.

סביבה כמו שמונה אחרים.

*

אם המקום של הביחד הוא יצירה מופלאה, אדירת מימדים,

אנחנו ברגים קטנים ואקוטים.

*

קיפול ביהודה עמיחי:

"אנחנו כלי עבודה של אהבה קשה"

*

פחדתי מהציטוט הזה.

אני לא יודעת להגיד "אהבה".

אבל אני יודעת שבירידות מירושלים

רציתי רק לשמוע את חיוך קולו

וכשהחושך הסמיך חשבתי

כמה חסרה לי ידו השמאלית

שתאחז בידי ותלטף את עורפי

בפיתולי הנסיעה הזו.

*