| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2003
בוא נִילס בוא נעוף.
בתחילת חיי הוירטואלים, עוד בשֵם אחר של ילדוּת, היה לי חבר וירטואלי שקראו לו ליאון. הוא היה איש עצוב. תמיד הוא היה שולח לי מכתבי מלנכוליה. תמיד הוא היה בודד, וחסר אונים ומתוסכל ומדוכא. ואני תמיד כתבתי לו על כל הדברים הקטנים הטובים, ואיך הכל יסתדר, או מסתדר כבר עכשיו בלי שהוא שם לב, וכתבתי לו קלישאות של "אם תחייך לאנשים הם יחייכו אליך חזרה", ורציתי באמת שהוא יהיה מאושר, אבל כלום לא עזר.
האיש נשאר תקוע בתוך העצבות שלו, גורר אותי בחוטים של אמפתיה עמוק לתוכה.
אני חושבת שלמרות מה שהוא כתב, הוא בעצם בכלל לא רצה להיחלץ מהעצבות הזו שלו. כמו עטלף בתוך מערה - בכל פעם כשהוא ראה הבזק של אור הוא הסתובב והעמיק לתוך החושך.
אל תבינו לא נכון: גם אני אוהבת אותה לפעמים, את העצבות, אלא שאני מתפלשת בה כמו דרור באמבטיה של חול, ורגע אחרי מתנערת ממנה וממריאה לשמיים.
פעם זה העציב אותי, זה שלא הצלחתי לעודד אותו. אבל היום אני יודעת: אני לא יכולה לעוף במקום אף אחד. קטונתי. אני יכולה אולי רק לנסות ולהראות לכם איך, או כמו אָקָה לפלס את הדרך כשהשמיים נדמים סוערים.
(אבל ראו: הם בעצם כחולים ומלטפים, השמיים.
רק תעיזו לנפנף בכנפיים – והנה, אתם ממריאים.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
