~

ג'יי מנגן באיזה מקום ואני חושבת עליו. יותר מהכל, הוא מעורר השראה, ואני, שכביתי לגמרי ב אלוהים איך לקרוא לזה, התפרצות או התקף או קרב קיומי שקרה פה, עכשיו כבר שוב בוערת מילים מחדש, אבל עם ארובה סתומה. ככה יוצא שכל המילים נשארות לי בפנים, ואני קצת נחנקת, במקרה שאני שוכחת לפתוח חלון. בשבת בים, ג'יי הצליח איכשהו, ברגישות אינסוף, לסובב לי את המנואלה של הכתיבה, והמילים נשאבו החוצה כמו צלילים מתיבת נגינה, בהתחלה לאט, בקושי, ואחר כך יותר ויותר. לאט לאט זה משתחרר.

וזה לא רק המילים. פתאום התמלאתי חשקים של יצירה, והתחלתי להכין את הפרוטפוליו של טוקה, ולאפות לג'יי (שפתאום חלה כהוגן ולכן הורחק ממני, נדמה שלמליון שנה) עוגיות בריאות ולהשקיע גם באריזה מקיפולי קרטון (נסעתי במיוחד לאופיס דיפו, וחזרתי עם קרטון! לא התפתתי לקנות שום כלי כתיבה ושום בלוק נייר ושום קלסר או לוח מודעות או טוש מחיק או מקלדת, וזה ראוי להערכה! כן כן! ) . אני אצלם את מארז העוגיות יותר מאוחר כדי שתתפעלו (בקול רם!) כמה אני מוכשרת ומקסימה. לשמחתנו לג'יי אין מחשב עד יום ראשון. ככה אפשר לרכל עליו ולגלות לכם אבל גם לשמור על ההפתעה. אני רוצה לכתוב עליו המון אבל אני רוצה גם לא. הוא לא דומה לשום בחור שאי פעם הכרתי, וככל שאני מכירה אותו יותר אני מגלה בו עוד ועוד פינות מוארות של קסם. כיף לי.