~

אני לא יודעת למה הכל קרה ככה פתאום. אולי ככה היה צריך לקרות. בעצם, נדמה שה"צריך" וה"פתאום" בכלל לא משנים. ובכל זאת משהו מחפש בי כל הזמן את הרגע המדוייק שבו נשמעה הירייה שהרעידה את ההרים האדירים של הקיום, והתחילה את המפולת. אני מחפשת בזכרון ובתודעה ובשיכחה ובתת מודע, ולא מוצאת את היריה הזו. גם לא את היד שלחצה על ההדק. אני יודעת שזו הייתה היד שלי, לא היה שם אף אחד אחר (המחלה היא חלק ממני), אבל אני לא מצליחה לזכור את מגע הברזל תחת האצבע. רעדתי? ואולי הייתי ממוקדת וקרה? יריתי, או שנפלטה יריה? בכל מקרה, משהו קרה, והחלה מפולת לובן קפואה, שקברה תחתיה הכל ודרשה להיות או לחדול, לוותר או לצמוח דרכה.

אחרי הכאב, אחרי הרעש הגדול, אחרי השקט המוחלט, מתוך המישורים הבוהקים בלבן תחת שמי חורף בהירים, פתאום אני שוב יכולה להרים את הראש אל האור הרך, החיוור, להתמתח גבוה אליו, להשתנות, לנבוט. להיות. דברים טובים קורים. יקרו. 

אני לא מאחלת לאף אחד מפולת כזאת, אבל לפעמים זה קורה. ואם פתאום תשמע אצלכם יריה, שתהדהד בין מצוקי ההעתקים ומדרונות ההוויה, שתקבור אתכם תחתיה, שנדמה יהיה לכם שזהו זה, שכל מה שהייתם איננו, וכל מה שעוד לא הייתם כבר לא תוכלו להיות,  תדעו: זה בסך הכל קפאון זמני. הבל הנשימה של השינוי. הוא יכול ללבוש ולפשוט אינסוף צורות. אם מקלפים אותו שכבה אחרי שכבה נשארים עם כלום. כמו בצל. אל תקלפו, אבל העזו לנבוט מתוכו חדשים, זוהרים. האמינו שעוד תפרחו. באים ימים אחרים.

תפקחי את העיניים לאט.