~

אמיגו כתב לי מייל. זה היה מייל קצר, כמעט לאקוני, אבל איכשהו היו בו את כל המילים הנכונות. התרגשתי ממנו. זה מדהים אותי איך איש זר  מתעניין בשלומי, ככה פתאום. מתעניין ממש. לא כפתיחה לדיאלוג בנושאים אחרים. המילים של אמיגו גרמו לי להרגיש יקרה. לרגע נדמה היה לי שאני חפונה באיזו יד ענקים, מוגנת מפני העולם כולו.

למה הרגשתי ככה? אני לא יודעת. אולי זה בגלל שהמילים שלו נכתבו מתוך שתיקה שביננו, ואולי כי הוא כתב כל כך פשוט וישיר ועדין וזהיר. קצת כמו ילד משחק עם גלים על החוף. מתקרב להרטיב רק את קצות האצבעות ובורח. הים נסוג בשביל לחזור, והילד נרעד וצוחק וחוזר קצת יותר, נגיד - עד הקרסוליים. והייתי קצת כמו בחוק השלישי של ניוטון: כפות הרגליים של ילד אחד הרעידו בי את הים כולו.

ביחסים וירטואלים המגע הבינאישי מרחף, כך כתבתי לו. זה קצת כמו לעמוד בתוך להקה של פרפרים. לפעמים אחד מהם מתקרב למרחק נגיעה, מלטף לך את הפנים בכנפיו -  וחולף. לפעמים נוחת עליך לרגע של קסם. רק לפעמים. 

ופתאום נדמה לי שלמרות מקסמי השווא הוירטואלים, ולמרות משחקים של סבתא סורגת בחוטים של רגש, ולמרות המימד הדמיוני הזה שאין בו אמת אבל יש בו את כל האמת כולה, עירומה, עקשנית, אמיצה. למרות כל זה, ארבע שורות של אמיגו לחשו לי: יש בהם, ביחסים בינאישיים וירטואליים, איזו עדינות מיוחדת, בלתי צפויה וקסומה.