~

כבר כאן.

ההתפרצות הראשונה של המחלה שלי הייתה בגיל 14. אישפזו אותי אז לשבוע. הרגשתי טוב, ולא כל כך הבנתי מה רוצים ממני. ועוד בחדר סטרילי. חיברו אותי לאינפוזיה שטפטפה לי גמאגלובולינים לדם וזה הכל. כולם ביקרו אותי אבל היה אסור להם להכנס מעבר למפתן, ואני זוכרת שהיה מן בלון כזה של כסאות ואנשים שהפתח שלו היה בדלת החדר שלי. זכרון טוב.

ההתפרצות השנייה הייתה עכשיו, 14 שנים אחר כך. זה נמשך בערך חודש. הרגשתי רע מאוד, בכל המקומות. גם זה של הגוף וגם זה של הנפש. עייפות פיזית ונפשית. עייפות כזו שאי אפשר לקום ממנה. קיבלתי (ועודי מקבלת) תרופות לרוב, ומי שהוציא אותי מהעניין הזה זה מינון מכובד (ומטריד) של סטרואידים. וגם טיפול. כזה מהסוג שמאפשר לך להתחיל לקום מתוך העייפות הזו שהפילה אותך לתהומות הסדינים בחדרים החשוכים שלך, לא כדי לטפס חזרה למעלה, כי יותר מדי דברים קרו בנפילה הזו, אלא כדי לגלות שזה לא היה בור אלא מצוק, ומהקרקעית שלו אפשר להמשיך ללכת.

לפי הלוגיקה הזו, ההתפרצות הבאה תבוא אולי בעוד 14 שנים. אולי גם לא. אולי קודם. זה לא משנה. מה שמשנה הוא שאני כבר אכיר את הסימנים ואבהל פחות, ואדע להושיט את חבלי האיבטוח לכל מי שצריך, שיחזיק אותי. שיבלום, שירכך קצת את המכה שבקצה התהום. מחלה שמתפרצת ככה, מבאסת ככל שתהיה, דורשת תשומת לב ככל שתהיה, אפשר לחיות איתה. אפשר להיות.

היום עשיתי עוד בדיקת דם. אם הכל יהיה בסדר, מחר אקבל הנחיות להורדת המינון. הכל צריך להיות מאוד הדרגתי, צריך לגמול את הגוף בזהירות, אבל מקווה שאני מוכנה.

ההתפרצות הזו היתה ה-דבר של 2007. אני יודעת, נוטים לזכור את הדברים הרעים, ונוטים לזכור את הסופים. אז מה.

יש לי רזולושינז לשנה הבאה, שכוללים החלטות חשובות לגבי עבודה ומחקר ושעות פנאי וקריאה וכתיבה, אבל אני אצטרך לכתוב אותם אחר כך. אחד מהם קשור גם לבלוג. ויש גם סיפורי "אל תשאלו מי הזמין אותי לקפה" וגם סיפורים מהעמק. ג'יי הוביל אותי כמו ארנב לבן דרך מאורה לארץ הפלאות שלו. וואו.. וחוצמזה ינואר כבר כאן. "רק לפעמים" מתחיל את שנתו השישית, ועולה לכיתה א'. אולי אלמד לכתוב.

אין עדכון למנויים (עריכה מאוחרת: אולי כן היה?)  כי זה פוסט חצי בלי תוכן. אבל עדכנתי קצתרבות לחודש ינואר, וגם "ראיתי וכדאי גם לכם", טור חדש.

עד הלילה (עד מחר בשבילכם) - יום ראשון מחוייך.