| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2003
כמו אותיות על נייר כימי.
הדיאלוג שהיה.
"מאיפה את מכירה אותו?" את שואלת.
"הוא קרא משהו שכתבתי פעם, ושלח לי מייל", אני עונה.
"קרא אצלך בבלוג?"
"כן."
"צחוקים... טוב. אני מוכרחה ללכת עכשיו..."
"לילה טוב נֶלוּש."
"לילה טוב."
הדיאלוג שעוד לא.
"את יודעת מה?"
"מה?" נֶלוּש תחייך.
"זה היה מוזר, איך שהזכרת את הבלוג שלי בכזאת טבעיות, כאילו זה ברור שאת יודעת. "
"הממ... כאילו.. זה ברור שאני יודעת", היא תגיד.
"נכון, רק שאפעם לא חשבתי על זה באמת..."
"ומה את חושבת על זה עכשיו?"
"זה מרגיש מוזר, אבל נדמה לי שאני דווקא שמחה. זה נחמד לי. דגדג לי כבר לספר."
"יופי. אבל למה לעזאזל קראת לי נֶלוּש?"
"אהה. דווקא חשבתי על זה דיי הרבה. זה ראשי תיבות של נסיכה-לוחמת-שלי." אני אחייך. "זה מתאים".
אחר כך.
אח"כ נדבר קצת. מזמן לא דיברנו. אולי אפילו מעולם לא באמת. אולי זה באשמת קוצר הזמן או פער השנים. אין סיבה. לפעמים נדמה לי שאני בכלל לא מכירה אותה. זו הרגשה מוזרה. ועכשיו, נלוש תכין קפה קר מעולה ונשב ביחד במרפסת, רק היא ואני, ונדבר שנים של שתיקות.
עכשיו.
בכלל זה מרגיש קצת מוזר. כתבתי על זה כבר פעם. על שני העולמות האלה, הנפרדים, שהאנונימיות הזו טובה להם. אבל הנה - מותק יודעת, וזה דווקא נחמד. ונֶלוּש, אושיית אינטרנט בדימוס, הרי ברור היה שהיא יודעת. זה כאילו לא נאמר מעולם כי זה היה מובן מאליו. וכן, נדמה שיש בי איזו הקלה, כמו סוד שמלא רק אותי, ועכשיו מתחלק בין שתינו.
בטח יש עוד אנשים שמכירים אותי באמת ויודעים. בעצם בטוח. יש כמה אנשים שאין לי אפילו ספק. זו מחשבה מוזרה שאני מתחמקת ממנה. בדמיון שלי זה כאילו הקו שמפריד בין הוירטואלי לריאלי הולך ומתפוגג. קצת כמו אותיות על נייר כימי. הזמן מתמלא והן מתרוקנות ודוהות.
ואני, שהייתי ברורה בשני העולמות, גם אני מתפוגגת? ואיפה אני מוצאת את עצמי בחלל שנפער בינהם?
נדמה לי שכאן.
באותו המקום בדיוק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
