~

האישלי מכין לי ארוחת ערב. הוא לא מגלה לי את התפריט, אבל דואג לעדכן אותי בכל שעתיים על שינויים כאלה ואחרים שהוא החליט עליהם.

"את זוכרת את התפריט מאתמול?", הוא שואל אותי. אתמול הוא אמר לי שכבר יש לו תפריט מעולה ושהוא לא מתכוון לגלות לי אותו בכלל, אבל אני אחראית בו על הקינוח. "אני זוכרת אותו הייטב", אני צוחקת אליו. 

"אה, אז הוא כבר לא אקטואלי", הוא מעדכן אותי, מביט אל עיני ברצינות תהומית. "שינתי אותו לגמרי".

"טוב", אני אומרת לו, מחייכת, משתדלת להכניע את הסקרנות. תחת לחץ פיזי מתון הוא הרי יגלה לי הכל, אני חושבת לעצמי, אבל יהיה כיף יותר להיות מופתעת. למען הבטחון אני אומרת לו להמנע משעועית לבנה ועדשים, שני הדברים היחידים שעולים על דעתי שאני לא אוכלת.

האישלי מכין לי ארוחת ערב. אני חושבת עליו ומתמלאת חשקים.

אני מדמיינת אותו מלהט במטבח דירתו. מפזר תבלינים וריחות אל תוך הצלילים שממלאים וודאי את החדרים. אני את שלי כבר סיימתי. מרכיבי הקינוח שלי מוכנים על דלפק העץ, וכבר עשיתי ניסיון של טעימה, ויצא לא רק יפייפה, אלא גם טעים ומשכר, כראוי ללילה הזה, שלי ושל האישלי.

(אגסים ביין בציפוי שוקולד מריר. ככה זה נראה גם באמת).

רוצים מתכון? קחו.

זהו. אני הולכת להתקלח, ובראשי התהייה:

האמנם הדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו? ויתרה מזאת: הייתכן שהדרך לליבי עוברת דרך המטבח?