~

השבוע הזה השאיר אותי מלאה ומותשת. הלימודים חזרו, במעבדה יש תוצאות, "שלוש בשלישי בשלוש" מתחיל להפוך למסורת (אני עולה בשלוש אל אחותי ההריונית אשר במושב ואחרי השתובבות עם אחייניתי המתוקה ושובו של גיסי אנחנו ממשיכות לאחותינו הקטנה (נלו"ש) אשר בירושליים, לזמן איכות של שלוש אחיות, שחוץ מהיותו נעים במיוחד, הוא גם מוציא את ההריונית מהבית ונותן לה קצת מנוחה רגע לפני שהיא שוב יולדת, ונותן לקטנטונת שלה אימונים בפרידה מאמא, ולגיסי קצת זמן איכות אבהי של אחד על אחת.)

בנוסף לזה התחלתי פילאטיס מכשירים פעמיים בשבוע. סוף סוף ספורט שמרגיש לי טוב. פשוט טוב ונעים, ולפעמים  תוך כדי תרגילים אני אפילו מוצאת את עצמי מחוייכת. אני אוהבת את הסאונד אפקט של הקפיצים וגם אחר כך אני הולכת קצת אחרת, גם בגוף אבל גם מבפנים, זקופה.

ככה יצא שהשבוע הייתי בעוצמות גבוהות, כמעט מדי. יצאתי/הלכתי/נסעתי לאיפהשהו כל ערב. היה לי כיף נורא,  ראיתי שני סרטים (נשימה של קים קי דוק, המעולה, ו"ארץ קשוחה" של האחים כהן, שדיברנו עליו אחר כך הרבה), וגם קניתי נעלי הרים מעולות, ופגשתי את טוקה ופיצי ובוצ'ינקה שהגיעה לביקור מולדת, ואת א' גם. אבל מכל זה גם נורא התעייפתי ולא הספקתי לקרוא ובטח שלא לכתוב, ואני מתגעגעת לכתיבה.

אני מתגעגעת לכתיבה. היא מרחפת סביבי בחדרים, מציירת אותיות על האדים של חלונות המכונית בדרך לכל המקומות, חוצה את התודעה שלי בצעדים קנטרניים, מוציאה לי לשון ובורחת. היא דורשת זמן, הכתיבה, תמיד דרשה. נשימה עמוקה וישיבה נוחה מול המסך הלבן בחושך. וקפה. אחר כך המילים נרקמות. ומזמן לא הנחתי לי לרגע כזה. להתבשלות כזו, איטית, איכותית. אולי מאז שחליתי, ואחר כך עם ג'יי, ועכשיו סתם, כי מה שנדמה לך שבא לך בקלות, קל לך להניח לו לחמוק.

אתמול מול הים (אותו הים), חשבתי אותך. 

מחר מול המסך בחושך, אכתוב לך. או עליך. 

זה, וגם-

שלושים מיליגרם.

  כיפאק היי.