לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

~


כינוי: 

מין: נקבה

Google:  litos.mail

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2008

על מדע ואמנות ואהבה


 

זה קורה לי בכל פעם שאני מכינה חתך היסטולוגי. בכל פעם שאני מסתכלת במיקרוסקופ, המדע שלי מקבל פתאום קווים שיש בהם צורה וצבע, ואני צוללת לתוך הויזואליות החזקה הזו ומתמכרת. ההמיספרה הימנית שלי מתחייכת.

 

יש משהו משותף למדע ואמנות. שניהם (התחומים) חוקרים את מה שסביבם. שניהם מנסים להבין. שניהם מנסים להסביר. בשניהם המחשבה מתכתבת עם הידיים. הרוח עם החומר. הארציות עם הדמיון. החוקים הפיזיקליים המעגנים את הקיום לכל מה שישנו ואפשר להוכיח ולהראות אותו, עם המעוף המחשבתי של כל מה שעשוי להיות ואולי קיים באיזה מימד אחר ואפשר להרגיש אותו.

 

הנה תמונה שהכנתי, כלומר, קטפתי, חתכתי בעובי 10 מיקרון, צבעתי בצבעים עליזים וצילמתי (400X).

 

אני מכירה כל מני אנשים שעוסקים ביצירה, כזו או אחרת. יצאתי פעם עם מישהו שפרסם ספר נהדר. עודד כותב שירה שמלמדים באקדמיה. ג'יי עושה מוזיקה, והוא מוכשר ברמות שקשה לתאר. רןרן גם. זוש עושה הכל בעדינות מרגשת. סרפ רוקדת מדהים. אחותי מעצבת צעצועים מקסימים. גיסי מצלם והקירות שלי מלאים בתמונות האלה. וזה בלי להזכיר את אלה שכותבים לעיתון או לבלוג בכישרון רב. אתמול תהיתי, ככה, ביני לביני, עד כמה הקשר שלי עם האנשים האלה מושפע מהחיבור שלי לאמנות שלהם. למשל - אם נגיד, ג'יי היה עושה מוזיקה שלא הייתי יכולה לשאת, הייתי יכולה להתחבר אליו כמו שהתחברתי אליו? או אם למשל, אתם מכירים מישהו והוא מראה לכם את האמנות שלו, ואתם מזדעזעים במקרה הרע, או שזה פשוט לא מוצא חן בעיניכם במקרה הרע-פחות, האם זה אומר שלא יוכל להיות בינכם חיבור ברמה הבינאישית? רוצה לומר, האם אפשר לאהוב מישהו, שטעמה של האמנות שלו מר בעיניכם ? לא עבודה אחת. או שתיים. אלא ממש. הכל?

 

כי הפוך זה קורה. כלומר, אני יכולה לאהוב את המוזיקה / פסל / ציור/ צילום / וידאו / סרט של איזה אומן, ולגלות שהוא לא בנאדם. ולהתבאס, ולתהות ככה, ביני לביני, איך יכול להיות שמישהו שלמשל, מצלם כל כך רגיש, יהיה כל כך אטום. ולגלות שאני מוכנה לקרוא אותו כל לילה לפני השינה, אבל לא הייתי רוצה לשוחח איתו גוף ליד גוף לפני השינה הזו... אבל כמובן שזה לא יפריע לי להמשיך ולצרוך את האמנות שאני אוהבת ומתחברת אליה. נדמה לי שזה סוג לגמרי אחר של יחסים. יחסי קהל-אמן. במקרה כזה, אני לוקחת את האמנות כמו חתיכת לב מושטת, מצמידה אותה אלי והולכת איתה למקום אחר..

 

אבל כשמדובר על חברים, או בני זוג, אני לא רוצה, או יכולה לקחת חתיכה וללכת. איתם אני רוצה להיות. להשאר.

 

 

 

נכתב על ידי , 30/1/2008 20:10   בקטגוריות הרהורים, לא מכירים.  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLitos אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Litos ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)