~

הסבתות שלי, זו שבחיים וזו שכבר איננה, הן דיכטומיה של אמונה. שתיהן שרדו איכשהו את השואה. יחד. הן פגשו זו את זו באשוויץ. סבתא שלי התופרת (ז"ל) תפרה שמלה ראשונה של אחרי המלחמה לסבתא שלי השנייה, שחלתה שם בטיפוס, וגמרה את המלחמה כשהיא שוקלת 25 קילוגרם, ואיכשהו ניצלה מזה.

שם הן הפכו חברות. אחר כך, הגיעו שתיהן לכפר הזה, שאני גרה בו עכשיו. סבתא שלי התופרת, אמא של אבא שלי, תפרה שמלות לכל נשות הכפר. אבא שלי עמד מאחורי הוילון והציץ. ככה הוא ראה לראשונה את אמא שלי, ילדה בלונדינית יפה, קטנה, כחולת עיניים, ולא שכח אותה. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

סבתא שלי התופרת חזרה מהמלחמה עם כל הדברים הכי נוראיים שמלחמה יכולה לעשות לאנשים. אני לא ידעתי בכלל, אבל כשעברתי לגור פה אחרי שהיא נפטרה, גיליתי אפילו מסמכים של אשפוז בבית חולים לחולי נפש, בגלל סיוטים ופחדים ודיכאונות בגלל המלחמה. תרופות פסיכיאטריות. פיצויים. זריקות. היא, שבתמונות הבודדות מאירופה רואים את בני המשפחה שלה כמעט רבנים, החליטה שלא יכול להיות שיש אלוהים. לא יכול להיות. המטבח שלה התמלא בנקניקים מהסוג האסור, על פרוסה עם חמאה, ביום כיפור. ככה. פשוט. אולי אפילו להכ-עיס.

לסבתא שלי השנייה, אמא של אמא שלי, קרה דבר הפוך. היא לא איבדה את האמונה שלה. היא גם לא התחרדה, אבל מצאה לה אוסף של ערכים של אמונה. שבאו, כך אני חושבת, ממקום של שמירה על המסורת של משפחה שאבדה. קידוש כל ערב שישי וחג. סטים נפרדים של בשר וחלב (אבל הכל נכנס לאותו מדיח כלים), נרות שבת, בית כנסת בחגים. (סבא שלי, שנפטר כשהייתי בת 10, היה הולך לבית כנסת בכל שבת, ומתפלל שחרית ומנחה וערבית כל יום, מסידור כחול. אני זוכרת במעומעם).

אצלינו בבית, אמא שלי, בתור מנהלת המטבח, הנהיגה נהלים דומים, אבל גם היא בנתה לה סולם ערכים כזה, משלה. למשל, שרימפסים היא מאוד אוהבת, ובמסעדות - היא מזמינה לה לפעמים. מצד שני, בחזיר היא לא תגע.

בשבילינו (הילדות) אבא שלי למד לעשות קידוש, וערב שישי הפך למשהו שאני מאוד מאוד אוהבת. אווירה של שבת. כל המשפחה סביב השולחן. מפה לבנה. נרות דולקים. (אבל האורות נדלקים וכבים, יוצאים לבלות בנסיעה. רואים טלויזיה). גם את החגים אנחנו עושים כמו שצריך - ברכות, בית כנסת. בגדי חג. אני מתגעגעת לזה.

כשיצאתי מהבית, לא באמת חשבתי איך אני אעשה בביתי. סט כפול של כלים אין (אין מקום, אין כלים). קידוש נראה לי מוזר לעשות לבד, ולכן אם אני לא אצל ההורים, אין לי קידוש. ומזמן לא הייתי. אתמול, בארוחת החג, המויייציא המרוח בדבש, הזכיר לי כמה זה חסר לי. הפרדה בין בשר לחלב אמנם מושרשת בי. מצד שני, גם החיבה העזה ל-sea food, סושי, ואסאדו בפיתה. דוגמה קלאסית לקונפליקט הזה קרתה לי בפסח שעבר: היינו במסעדה. לא הזמנתי קלמרי כי הוא היה מצופה בפרורי לחם. זו הייתה הסיבה היחידה. כולם צחקו עלי. לי זה נראה הגיוני.

נרות שבת הדלקתי כמה פעמים לבד. זה שימח אותי. אני צריכה לעשות את זה בכל שבוע, אבל אני נוטה לשכוח.

כל המעשים האלה, אין להם בעיני קשר לקיומו או חוסר קיומו של אלוהים. יש בהם קשר חזק למסורת, וגם פה - לא ממש בגלל המסורת של "העם היהודי", אלא המסורת שרצה במשפחה שלי. של אמא שלי ואמא שלה לפניה ואמא שלה גם. וגם כי זה חגיגי. כי  יש בזה אווירה. כי יש בזה קסם. המחוות כמחוות. לא איכפת לי להודות לאיזה אלוהים (קיים או לא קיים, כתבתי פעם - "הכאוס הוא האלוהים") על השבת. על הלחם. על היין. אני נהנית מהפולחן הפאגאני. כן.

היום בבוקר היה שופר בבית הכנסת. אמא שלי שאלה אם אני אבוא. רציתי לבוא, אבל לא התעוררתי. שמעתי אותו מבית הכנסת שמאחורי הבית שלי, וקצת התחרטתי שלא השתדלתי יותר לקום.

אורח החיים שלי עכשיו, התפקר לגמרי. אתמול הרכבנו, אבא שלי ואני, מקלחון חדש אצלי בבית. זה סיפור שלם לפוסט אחר, אבל תוך כדי העבודה הכנתי לאבא שלי פרוסה עם חמאה, פרושוטו ופרמז'ן. הכנתי, גם אכלתי בעצמי, אבל הנה אני לא מצליחה להשתחרר מזה.

אני מרגישה שאני מאבדת, (בנין פעיל. מאבדת באופן מודע), משהו שחשוב לי. אני מתנהלת בלעדיו, אבל הוא חסר לי. החגים מעצמים בי את החוסר הזה, והוא ממשי. זה מרגיש לי כמו ההבדל בין קווים דקים של אור מבעד לתריסים המוגפים לחדר שאין בו חלונות. ראש השנה תשס"ה, ואני לא רוצה שהמעט המהפנט הזה, המלטף, המחבק בידיים המקומטות, הקרות תמיד של סבתא שלי, יאבד.