~

אחד הדברים שנעשיתי מודעת אליהם בעקבות השיחה הקודמת שלנו, ובעקבות ההתפרצות של המחלה, הוא עד כמה אני לא אוהבת להתעסק בזה. אז נכון - לפני כמה שבועות המציאות הפסיקה לאפשר לי להתעלם לאיזו תקופה, אבל עכשיו, כשאני כבר בסדר, אני מבחינה פתאום איך אני חוזרת לשם: לאני האמיצה, המתגברת, העמידה. זו שהולכת דרך הקוצים במכנסיים הקצרים. שמעדיפה לחכות שהסימפטום יעלם מעצמו מללכת לרופא. את לא חושבת שזה אירוני? שדווקא אני, שאמורה להיות סופר דרוכה. הרי כל דבר, כל חולשה, כל כאב, כל אוזן סתומה או גרון מצטרד עשויים להיות המחלה. הגוף מאותת לי, אבל אני, במקום להקשיב ולרוץ לבדוק- נלחמת באיתותים, נאטמת. מסרבת להיות היפוכונדרית בעיני עצמי. מסרבת להדאיג. גם אותי.

 את תגידי - את לא יכולה להיות היפוכונדרית. היפוכונדר הוא מי שיש לו פחד מוגזם ואובססיבי מחולי, ללא בסיס. לך יש בסיס.

אני יודעת

אז? תשאלי אותי, ואני אגיד לך:

אני יודעת, אבל אולי איכשהו, במחשבה שלי, אין מחלה, והסימפטומים שלי הם  היפוכונדריים.

את יודעת, בכל פעם בחיים שלי כשהלכתי לרופאים עם איזה סימפטום, ופטרו אותי בלי להגיד יותר מ- "אה, כן, זה אופייני למחלה", ממש התעצבנתי. הרגשתי שזו דרך קלה להגיד שהם לא יודעים. שבמקום לבדוק למה, למשל, התנפחה לי היד, הם מאשימים את המחלה ובזה זה נגמר. זה ממש הכעיס אותי. רציתי שיעבדו קצת. שיעשו בדיקות. שיבדקו אותי כמו שבודקים בנאדם בריא.

את קולטת? מה שלרופאים היה לגמרי טבעי, סימפטום קלאסי, נדמה לי מרחף. דמיוני. לא מובן. כל המחלה הזו נדמתה לי דמיונית לפני ההתפרצות.

את תחייכי. אחר כך תציתי סיגריה. 

אבל איכשהו גם עכשיו, אחרי ההתפרצות, שהייתה, מיינד יו, לגמרי לא דמיונית ומאוד לא נעימה, אני עדיין שם. במקום הזה, שבאיזהשהו אופן מכחיש. למשל עכשיו, עם האוזניים שנסתמות לי כל הזמן, והקול. אני יודעת שאני צריכה ללכת לאפאוזנגרון, אני יודעת שזה יכול להיות קשור למחלה, שהיא, הארורה, יכולה לתקוף כל מערכת שתחפוץ בכל זמן נתון ובלי התראה, אני יודעת, אבל אני דוחה. מנסה לא להבהל מזה. משכנעת את עצמי שזה כלום. שזה תיכף יעבור. סתם קצת גודש בסינוסים מההצטננות האחרונה.

זה טיפשי.

זה טיפשי כי את מזניחה את עצמך, וגם כי את לא באמת לא-מודאגת. את הרי כל הזמן חושבת על זה. את מרגישה את זה. את האוזניים הסתומות. את הקול.

כן. זה נכון.

אז למה לא ללכת לבדוק וזהו? לגלות שזה כלום ולהרגע?

לא יודעת. יכול להיות שבאיזשהו מקום אני פוחדת שהחיים שלי יהפכו למסע של מרפאות וחרדה. אז אני מנסה לדחות.  אולי כי אני רוצה לחזור לאיך שהייתי קודם, לפני ההתפרצות הזו.

את יודעת שכבר לא תוכלי לחזור. גם אם תהיה עכשיו יציבה הרבה שנים, לא תוכלי לחזור.

אני יודעת.

זה, וגם -

25mg

here i come.