| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2003
מבחנים.
"תבני מגדל, אבל הפעם תבני אותו כמו שצריך", הם אומרים לי, מושיטים לי ערמת לבנים. "אנחנו נתנגש בו עם שוּפל. נראה אם הוא יחזיק".
אז אני בונה, האבנים כמו של לגו. אדומות וכחולות ומתאימות אחת לשניה בדיוק. אני יכולה לרוץ ולהתנגש במגדל הזה – והוא לא מתפרק. והוא חזק בעיני, ויציב.
אבל אז הם באים עם מכונות הברזל שלהם, מפילים אותו ומועכים את הלבנים שלי לעלי פלסטיק דקים.
"זה לא פייר", אני אומרת, ספק להם ספק לעצמי. "זה פשוט לא פייר".
ואז זה קורה שוב. ושוב. ושוב.
והיום עוד פעם.
אז אחר כך, ישבתי במרפסת, מסתכלת על ערמת הקוביות שלי, ופתאום הבנתי.
הערמה הזו נמצאת כאן, בכלל לא בשביל המגדל. היא כאן כדי שאני אשחק בה עד שאני אבין מה זה קוביות, איך הן נראות, איך הן מרגישות.
את המגדל אני צריכה לבנות במחשבה. הוא מוכרח להיות חד וברור עד שנדמה יהיה שהוא אמיתי. שאפשר להושיט אליו יד ולגעת. העור יכיר את המגע, והעין את הצבע המדויק. את הבהובי האור שנשבר על זויות ישרות. את המערבולות הקטנות של האויר שננשם מסביבו.
מגדל כזה לא יפול מהתנגשות של שום מכונת ברזל, גם אם היא משומנת היטב. כמו דרך הולוגרמה היא תעבור דרכו והוא ישאר עומד. רק אני אוכל לפרק אותו, אם ארצה, כשארצה.
אז הנה, ערמת הלבנים שוב לפני. השופלים באים ביום שלישי.
מישהו אולי מבין בהולוגרמות?
הלילה לוקחת נשימה עמוקה ומחר מתחילה מחדש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
