~

בדרך כלל אני לא מגיעה, כי אני עוד במעבדה או בפילאטיס או סתם עוד מתאוששת מהיום שעבר, אבל בין שבע וחצי לשמונה וחצי יש את החמוד של בוטש ופנדה. אני יודעת שהוא נשוי, נדמה לי אפילו שנולד לו ילד לא מזמן, אבל אף פעם לא ראיתי את אשתו. בוטש מטייל קשור, בוקסר מעורב, זכר חמוד וכשכשן. פנדה אסופית קטנה, רזה ושחורה, מתרוצצת סביבם. כשאנחנו נפגשים בוטש ניגש אלי בכשכושי זנב, מצמיד את הגוף המאסיבי שלו לרגל ימין שלי, ונשען. זה קצת כמו חיבוק של כלבים. אני מלטפת לו את הצלעות בחיבה בזמן שהגורה מתרגשת מפנדה הקטנה, שמתרוצצת סביבה, רוצה לשחק אבל פוחדת להתקרב. החמוד שואל אותי מה העניינים ומלטף את הגורה. היא עוצמת עיניים, שוכחת את העולם ומתמסרת. לפעמים נדמה לי שהיא אוהבת אנשים יותר מכלבים. אחר כך החמוד משחרר את בוטש למשחק והם מתרודפים קצת. הגורה, גדולה וכבדה, מתעייפת ראשונה ומשתרעת. החמוד ואני מקשקשים בחושך, סמול טוק, על חדשות ומזג אויר וגעגועים לשכן שטייל איתי כל ערב במשך שנתיים ועכשיו הוא בניויורק, ולצ'ויה, הכלבה המדהימה שלו. בשעות האלה פעם טיילה גם ניקי, שוּקית חומה שהמזוקן שלה הוא עורך דין ואישתו פרסומאית, אבל לא ראיתי אותם המון זמן. אולי הם עברו דירה.

בין תשע לעשר יש את הרוסיה החייכנית עם אדוארד, דני ארלקינו מדהים. הגורה נמוכה ממנו בראש, ואחרי שהיא נבהלה ממנו נורא בפגישה הראשונה שלהם, היא התאהבה בו לגמרי. הוא מתהלך בלי רצועה, אצילי ומהמם, עם פרצוף סקובידו מטופש. כשאני מלטפת אותו בחזה הוא נצמד אלי ומרים את הראש מרוב עונג. הגורה מקנאה בטירוף, נוהמת עליו, ואני מפסיקה כדי ללטף גם אותה. אחר כך היא כורעת אליו למשחק. אני מתה על זה, שהיא מנמיכה את הראש ומרימה את הטוסיק המכשכש. היא גם מחייכת. הוא משתף פעולה, והרחוב כולו מתמלא משחק גורים בגוף ענקים. אני צריכה לצלם אותם בהזדמנות. אני כל פעם נדהמת מחדש (בקול רם) כמה הוא עצום וטוב ושקט וממושמע, והרוסייה מספרת לי כל פעם מחדש איך הוא גר איתה בדירה קטנה ולפעמים היא תוהה אם הוא שם, מרוב שהוא שקט. גם הגורה כזו. אולי כל הכלבים הגדולים מאוד הם קצת כאלה. יודעים להפוך לבלתי נראים כשהם רוצים.

בין עשר וחצי לאחת עשרה (לעיתים רחוקות) אני פוגשת גם את מאלצ'יק ואמא שלו, לברדורים גזעיים. מאלצ'יק נורא רוצה לשחק עם הגורה, אבל אצל אמא שלו הביצ'יות חוגגת: היא שונאת כלבות נקבות, כך מסתבר. אז האיש שלהם תופס אותה מהר בקולר, מנפנף לי לשלום מרחוק וצועק "מאלצ'יק!" "מאלצ'יק!", ומאלצ'יק רץ אל הגורה ואל האיש הלוך וחזור שמונה מאות פעם, והרחוב מתמלא במאלצ'יק, והגינה מתמלאית במאלצ'יק, והגורה דרוכה מאלצ'יק עד שמאלצ'יק מוותר. מאלצ'יק זה שם נהדר.

וזהו נראה לי. אה. בעצם, בין אחת עשרה וחצי לשתיים עשרה וחצי יש את כלב הרועים הקווקזי. אני לא יודעת איך קוראים לו, כי כשהבחור שלו רואה אותי ואת הגורה מרחוק הוא עושה פניית פרסה ודוהר למקום אחר. אני חושבת שהקווקזי תוקפני, הוא ענק וזכר והבחור שלו דיי צפלון, יודע שאין לו סיכוי להשתלט עליו במקרה של אזעקת אמת, ולכן הולך איתו כל כך מאוחר, קשור הייטב, ונמנע כמיטב יכולתו מהתנגשויות עם כל הכלבים אחרים.  ככה יוצא שבין אחת עשרה לשתיים עשרה, שזו השעה המקובלת לטיולילה אצלינו, אני הולכת ברחובות שוממים. אין אנשים ואין כלבים והאמת היא שגם אין מכוניות. יש עטלפי פירות וחתולים ושקט. זמן טוב למחשבות, ולפעמים בזמן הטיולים האלה אני חושבת, שלו הייתי מטיילת עכשיו בתל אביב, הייתי רואה אנשים, ורואה כלבים, ואיזה כיף היה לנו, לשתינו. אני צריכה לבוא קצת לטיולילה בשדרה. חבל שאין שם, בעיר הגדולה, חניה בשבילנו.

* "ואין לך "קבלתי חלושעס" שאין לך את ה"גי שלופען" שלו..."  (שנ"צ של שבת)