~

ביומיים האחרונים אני מרגישה לא טוב. עייפה כזאת. כואב לי הראש ויש לי סחרחורת. משהו בי יודע שזו התפוררות הגוף, ומשהו אחר מנסה לעשות לי אוטוסוגסטיה שזה לא. כך או כך, היום אני יורדת בעוד 5 מ"ג. לאור התוצאות בבדיקה האחרונה, להוריד עכשיו עוד 5 מ"ג זה קצת כמו להתקרב עוד צעד לכיוון המצוק, כשמראש אני לא רחוקה מנפילה. הרופאה הרשתה לי לנסות. אני צריכה לזכור לעצור בזמן. לא להיות גיבורה.

אולי זו המהות עכשיו. לחקור את החולי. להכיר אותו. לגלות שאין לך במה להאחז, למות מפחד, לתקוע כמה יתדות שיבלמו את הנפילה, אם תהיה נפילה, בכל רגע יכולה להיות נפילה. להתנדנד על הקצה, ללכת צעד לקראתו וצעד ממנו. לפרוס את הידיים לצדדים. בזהירות למצוא את שיווי המשקל של הכימיקלים ואת שווי המשקל של המחשבה ואת שיווי המשקל של הנפש. דברים מתפרקים ודברים מתאחים. זה פשוט כך. העולם כולו כזה. אז גם את. יש לך עוד המון שנים לחיות. תלמדי לחיות אותם.

 נד-נד 15 מ"ג. שיצליחמסה.

מהמקום הזה, החיבוק של החושך ריק וקר והלבד גדול ומוכר. אני אוספת אותו להתעטף בו, כמו חיה שמרפדת מחילה לימים הקרים. אני לא מדברת עכשיו עם זרים. נדמה לי שאין לי מה להציע חוץ מאותי, ואיכשהו, בזמן האחרון נדמה לי שזה לא הרבה, לא איכותי ולא במצב טוב. 

השקדיות כבר פורחות.