~

לכבוד שבת נסענו, נ' ואני, לראות שקדיות. אני עוד התפנקתי במיטה כשנ' שיחק אותה והודיע: "נוסעים!".

אני יוזמת לא מעט טיולים של שבת, ברמה הרעיונית לפחות, אבל בדרך כלל התפנקות הבוקר מכריעה אותי. החברים שלי דומים לי, וככה יוצא שטיולים של שבת בבוקר נדחים לשבת בצהריים ומשם ל"קצת יותר מאוחר" עד שכבר "מאוחר מדי, תיכף שקיעה, אז נדחה לשבוע הבא"... בכל מקרה, נ' בא לאסוף אותי ואני הכנתי לנו בינתיים סנדוויצ'ים ונסענו לראות שקדיות.

החוץ בעונה הזו ממכר. הירוק זוהר. האדום בוער. האדמה רטובה ובשמש של שבת בבוקר עלה ממנה ריח חם, שאי אפשר שלא להשתרע עליו. משטחים גדולים וירוקים מנוקדים כלניות ומתחת לסלע מתביישות מפנינו המוני רקפות אבל יותר מכל אלה שקדיות. שקדיות. שקדיות. 

אין כמו שקדיה עמוסת זמזומים לשמח את ליבי. כמה חגיגי! הלבן הלבן הזה, לא יכולתי להפסיק לצלם אותו, במצלמה ובראש, לסרוגין ובמקביל.  עמדתי מולן, עמדתי לצידן, עמדתי תחתן וכל הזמן חשבתי: איזה יופי! כמה יופי! 

יש בעץ הזה אסטטיקה יפנית. אולי הוא כי הוא מזכיר לי את פריחת הדובדבן. מינימליזם נקי (איך אני יכולה לקרוא לשפע הזה מינימליסטי?) חלקיות שלמה. ארעיות מכאיבה. הביטי בזה, אמרתי לעצמי, איך פריחה פורצת מתוך ענפים ערומים, זמן קצר ונפלא של שפע מדהים, ועד רגע יחלשו הפטוטרות וגשם לבן של עלי כותרת ישמט אל הקרקע, יתפורר ויעלם מן העולם. יעלם, עד השנה הבאה. הביטי בזה.

כשחזרתי הבייתה הייתי מותשת, כאילו חזרתי ממסע. הלכתי לנוח שעה. אני לא זוכרת שכיביתי את השעון המעורר, אבל קמתי שבע שעות אחר כך, אל תוך הלילה, וגם זה בקושי, להאכיל את החיות ואת עצמי ולבלוע תרופות ולכתוב.

פריחת השקד

על ענפים ערומים

עוד יהיה טוב.