~

כמו הקפיצים של הפילאטיס. כמו הסדינים על המיטה. כמו חוטי הכביסה בגינה.

אני מתוחה.

אני מתוחה כי מחר בבוקר אני הולכת לעשות את "בדיקת הדם הגורלית".

פחח. היא לא גורלית. ואני גם לא יודעת למה בעצם אני כל כך מתוחה. אני הרי יודעת מה תהיה התוצאה. כבר שבוע שאני מרגישה חרא (בדיוק מאז שירדתי ל 15 מ"ג), ולפיכך, גם התוצאות יהיו חרא. ככה זה עובד. כאב ראש, חולשה, עייפות. הרפס שמתגנב אל השפתיים, (הוא עוד איננו, אבל אני מרגישה אותו מתבשל). בלילות אני חולמת מחלות.

אז מחר בדיקת דם. יהיה נמוך. יהיה מפחיד. יהיה "מוכרחים להחליט עכשיו" ויהיו שתי אפשרויות: התרופה האימונודפרסיבית (להגיד "התרופה הציטוטוקסית" זה מפחיד), או התרופה של הניסוי. מחר נראה את ספירות הדם וביום שני אתיעץ עם הרופאה ואז נחליט על מה שיש לו הכי הרבה סיכוי לייצב אותי. קצת אחר כך יבוא שינוי ומשהו חדש יתחיל. אני במתח.

זה מוזר, בגיל 29 לגלות שהגוף שלך נלחם בעצמו בכאלה עוצמות, שאם לא תבלמי אותו, הוא יחסל אותך. את עצמו. דביל. מאיץ בירידות, ולא חושב על זה שעוד שנייה הוא מתרסק. והכי מוזר לגלות שאין לך שליטה על זה. אין לך שליטה. את יכולה להשמר מהשמש, ולאכול בריא, ולרחוץ כלים עם סבון בלי כימיקלים ולעשות ספורט ולא לעשן ולטייל הרבה, וזה לא ישנה. חרא. אני אומרת לכם. 

חרא, אבל זה מה שיש.

אני פוחדת כי אני לא יודעת מה יהיה, אבל בעצם גם קודם לא ידעתי. אני פוחדת כי אני חושבת לעצמי, מי ירצה אותך ככה, אבל בינינו, גם קודם חשבתי. והככה היה ככה ועכשיו הוא ככה, והגוף היה כזה ועכשיו הוא כזה, ושקט או סוער הים אותו הים, ומצולות הבדידות עמוקות ומשכרות ומסוכנות.

יש כל כך הרבה מחלות גרועות, כואבות. ואני רק מותשת.

מותשת ברת מזל שכמותי.

ובנימה אופטימית זו:

שלשום ראיתי עם טוקה את "ג'ונו". היה כיף לאללה. תלכו תלכו.

אתמול ראיתי את "הרטיטי את ליבי" בקאמרי. אין כמו חנוך לוין. היה מעולה. תלכו תלכו.

היום הלכתי לים עם הגורה. היה מעולה. תלכו. תלכו.

 עכשיו אני אלך לישון. 

שלום שלום.