~

1. אתמול הייתי צריכה לעבור ארבעה בתי מרקחת בשלוש ערים גדולות ולחזור לרופא כדי להחתים אותו על טופס מיוחד כדי להשיג את התרופה שלי. יש מחסור, כך מסתבר. קצת מדאיג והרבה בלבול מוח. המבצע הוכתר בהצלחה. 60 כדורים בידי. 58. 56.

2. היום הגיעו התוצאות של הבדיקה החוזרת.

* קומבס זו בדיקה לגילוי נוגדנים בדם כנגד תאי דם אדומים. נוגדנים כאלה מפרקים את תאי הדם האדומים (קוראים לזה המוליזה). בבדיקת קומבס ישירה (direct coombs), כמו שעשו אצלי, בודקים את הנוכחות של הנוגדנים על פני תא הדם האדום. יצאתי חיובית. זה אומר שהגוף שלי מייצר נוגדנים גם נגד כדוריות הדם האדומות שלו. כלומר שלי.

לא פלא שאני מותשת.

 3. אמא שלי אמרה לי שאני לא צריכה לצום. אמרתי לה:"מה פתאום לא לצום?". אמרה לי: "את חולה. ובכלל, אנשים שלוקחים תרופות לא צריכים לצום". אמרתי לה: "אני לא חולה, ואני רוצה לצום, ואם אני ארגיש לא טוב אני מבטיחה לשתות, בסדר?", היא אמרה לי: "בסדר".

זה סוג של פרדוקס, אני יודעת, אבל אני מוכרחה לחיות בהכחשה מודעת כדי לחיות את המחלה הזו. סבסטיאן אמר לי שאני צריכה לכתוב עליה, אבל אני לא אוהבת להתעסק בה. כשאני מדברת עליה או כותבת עליה, אני מרגישה חסרת אונים. (כי אין תרופה. כי זה לא פייר. כי ההשלכות מתגלות לי לאט ומדכאות).

במחלה כמו שלי, שיש לה צד פסיכוסומטי כזה דומיננטי, אם המחשבה טיפה נחלשת - הגוף קורס לתוכה, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות. 

אני חייה את שלטון השכל על הרגש כל הזמן. אני מוכרחה להשתלט על עצב או חולשה ולהכניע אותם, רגע לפני שהם מכניעים אותי. אני גם נמנעת, במודע, ממצבים כאלה.

בגלל זה אני גם לא כותבת על המחלה שלי. רחמים או אמפתיה גורמים לי להרפות ולהתמכר לזה, לחולשה, לחוסר האונים. חוסר הכתיבה של המחלה הזו הוא בריחה.

ונכון, לפעמים אני מוכרחה להרפות ולהתפלש בהם קצת (ע"ע פוסטים בקטגוריה "מתפורר"), אבל כשזה קורה אני מתעטפת בזה לבד וכואבת את זה לבד וכותבת את זה לבד ונחלצת מזה לבד. אף אחד לא באמת יכול לעשות שום דבר. (ומי שיגיד לי עכשיו רפואה אלטרנטיבית יחטוף מכות. יום אחד אולי אני אחזור לנסות כל מני דברים, אבל בינתיים תשתקו. נמאס לי מרופאים ושיטות ואין לי כוח יותר להתעסק בזה).

4. מכאן נובע: אם אתם שואלים מה שלומי ואני אומרת "בסדר", זה אולי "לא-משהו-אבל-בהכחשה, תודה ששאלתם". אל תעלבו. ככה אני עונה גם לעצמי. בסוף אני מאמינה לזה. (אבל רק לפעמים).

5. הוא אמור לחזור מחר מחו"ל ולחבק אותי. למישהו יש קשרים בהסתדרות?