~

בסוף, בניגוד למליון בחורות אחרות, התחפשתי לנמרורית החברבורות, ונסעתי למסיבה נחשבת מחוץ לעיר, שילמתי יותר מדי, שתיתי מעט מדי ורקדתי ככה וככה. איך לומר? היה נחמד. נחמד זה פרווה ותו לא. המוזיקה הייתה סבבה, ורקדנו שעות, (ארבע שעות אם אתם מתעקשים), אבל באיזשהו שלב שוב חשבתי לעצמי שהעניין הזה הוא לא כל כך מיי קאפ אוף טי. כאילו, בהתחלה היה מצחיק וגם משעשע, במיוחד כי כולם היו מחופשים, אבל אחר כך נעשה מונוטוני ואפילו משעמם. לא חיית מסיבות הנני.

מנפלאות הערב ההוא:

- "את מדברת עברית?"

- "כן"

- "אה. טוב. לא משנה".

***

והיום, היום קיבלתי העירוי הראשון. אחרי שעה וחצי בפקקים של הבוקר הגענו לאיכילוב. הרופאות מדהימות. קיבלו אותי מיד, ודבר ראשון עדכנו אותי בחדשות הניסוי - הן מחוייבות לדווח לי מה קורה בניסוי ברחבי העולם, למרות שיש דברים שהן היו מעדיפות לא לספר לי, ואני הייתי מעדיפה שלא לדעת. מסתבר שבחודשיים האחרונים שתי נשים שהשתתפו בניסוי חלו באיזה חיידק קטלני ומתו. יופי, חשבתי לעצמי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? "אני לא חושבת שאת צריכה לשנות את ההחלטה שלך", אמרה לי הרופאה. "מדובר בשתי חולות קשות מאוד, שהמצב ההתחלתי שלהן רחוק מאוד מהמצב שלך". אחר כך היא שאלה אם אני רוצה לשנות את דעתי. "החלופה", היא הזכירה לי, "היא טיפול הרבה יותר דרמטי". החלופה היא תרופות כימו, שמשתקות את כל מערכת החיסון, בניגוד לתרופה של הניסוי, שמדכאת באופן ממוקד רק תאים מסויימים. החלטתי להשאר.

אחר כך עשו לי בדיקה מקיפה ומלאו שוב מליון שאלונים של סימפטומים (כמעט ואין לי) ושל הרגשה כללית (מאוד משופרת), ככה שאני מגיעה לניסוי במצב שהוא יחסית טוב, אבל זה טוב למראית עין, כי זה טוב שתלוי בסטרואידים, ובלעדיהם אני מתפוררת. אם התרופה של הניסוי תצליח, היא תאפשר לי להוריד לאט את המינון של הסטרואידים (שהם תרופה איומה ונוראית עם מליון תופעות לוואי נוראיות) ובסופו של דבר תחליף אתם לגמרי. אחרי הבדיקה נשקלתי (לא עליתי, למרות התיאבון הסטרואידי - ועל זה מגיע לי ממני כל הכבוד: כל הכבוד!), ואז הלכו להכין לי את התרופה והשאירו אותי להתייבש על ספסל למשך נצח ועוד קצת. זה לקח איזה ארבע שעות. בינתיים אמא שלי סיפרה לי מליון סיפורים, שאת רובם כבר שמעתי פעם או פעמיים, קראתי קצת ומלאתי עוד איזה עשרים שאלוני מצברוח ומצב פיזיולוגי.

כשסוף-סוף התרופה הגיעה הכניסו אותי לחדר הטיפולים. על כורסאות רחבות ישבו אנשים מחוברים לאינפוזיות שונות ומשונות. נתנו לי שני אקמול ואהיסטון, כדי למנוע תגובה אלרגית לעירוי, ואז השכיבו אותי על מיטה, כדי לקחת דם. לקחו ממני המון המון דם. המון ברמה כזו שאפילו האחות הופתעה. "תשתי, תשתי" היא הורתה לי, ואני שתיתי ושתיתי והרגשתי כמו צינור שמכניסים לו מים מהפה ומוציאים לו מהיד. שתיים עשרה מבחנות (אבל מי סופר). אחר כך מדדו לי לחץ דם (100/60 -נמוך, כרגיל) וחום (נמוך מאוד! 36.2!) בשלב הזה התחיל להיות לי קר, וכיסו אותי בשמיכת בית-חולים תכלכלה. אחר כך חיברו לפרפרון את האינפוזיה והטיפטוף התחיל. הייתי עייפה וקצת מסטולית. אחר כך בא שליח לקחת את הדם שלי לטיסה שיוצאת בשלוש לארה"ב (בון וויאז' דם!) העירוי עצמו לקח שעה, ואחר כך נשארתי עוד חצי שעה עם הצינורית ביד להשגחה. סה"כ, ביליתי בבית החולים מתשע עד שלוש. שש שעות של ייבוש. אחר כך אמא שלי לקחה אותי הבייתה.

הרגשתי טוב, והאמת היא שקצת התבאסתי מזה, כי חשבתי שזה סימן שקיבלתי פלצבו, אבל כשהגעתי הבייתה נפלה עלי עייפות תהומית לא סטנדרטית בכלל. ישנתי עמוק וחזק. בקושי קמתי, וחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת משהו קורה. אני לא יודעת. בכל מקרה, תוך שניים או שלושה טיפולים כאלה אמורים כבר לראות את האפקט בספירות הדם.

***

ביום חמישי - ביביסטר לאחיינית שלי, בת השנתיים. היא מחטטת לי בתיק, ואז שולפת את הארנק שלי.

- "ליתי, יש לך כרטיסים?"

- "כן"

- "תני לי כרטיסים. אני רוצה להיות אשראית!"

וגם

- "ליתי, תספרי לי סיפור. תספרי לי . תספרי לי!!!!!"

- "על מה?"

- "על רוחמה".

- "על מי?"

- "על רוחמה"

- "מי זאת רוחמה?"

- "רחל המשוררת".

- "אה".

***

ולסיום סיומת, נעשה לכם פרסומת:

ראיתי את החדש של מישל גונדרי. הלכנו למרות הביקורות הקוטלות משבוע שעבר (גם בידיעות וגם במעריב), ובזכות החיבה הייתרה שלי לסרטים הקודמים שלו. ואכן - ממש ממש נהניתי. העלילה אמנם מטופשת, אבל הטיפשות של העלילה היא חלק מהעניין. העלילה היא לגמרי לא האישיו. לגונדרי יש דמיון ילדותי ומופלא וכשרון גדול להתבטא בו. זה, וגם חן רב, מהסוג שאתה מסתכל עליו ומתמוגג. זה לא סרט שיקרע אתכם מצחוק. זה לא סרט שישנה לכם את החיים, אבל זה בהחלט סרט שכיף לראות, ושיוצאים ממנו מחוייכים. אני אוהבת סרטים כאלה. אם לצטט את הדג , "כל מי שעוקב אחרי סרטיו של מישל גונדרי (שביים בעבר את 'שמש נצחית בראש צלול' ואת 'מדעי החלום') כבר התרגל לצפות למאפיינים מסוימים מהסרטים שלו, כמו אווירה סוריאליסטית או חוסר היכולת לקטלג את הסרט לנישה מוכרת וקלילה של ''קומדיה'' או ''דרמה''. 'קדימה, תריץ אחורה' הוא כנראה הסרט הכי מעוגן במציאות שגונדרי ביים עד היום, והוא גם הסרט שהכי קל לקטלג בתור קומדיה. ובכל זאת, הסרט לא מהסס לברוח הצידה, הרחק ממחוזות ''ג'ק בלאק מתמגנט אל עמוד חשמל אקראי'' הסלפסטיקיים אל נימה קצת יותר רצינית ומהורהרת. קצת הופתעתי מהעובדה שהרגעים השקטים האלה הם אלה שניצחו וקבעו את הטון של כל הסרט עבורי. יותר משהסרט הוא קומדיה שעוסקת בתוכנית של ג'רי ומייק ובסרטים המשעשעים אותם הם מכינים, הוא מעין הרהור נוסטלגי בימים עברו ובחדוות היצירה". לחובבי הז'אנר וכל זה, הא?