~

אני אוהבת מוזיקה, ובמיוחד אני אוהבת מוזיקה עברית, ובמיוחד במיוחד אני אוהבת הופעות חיות. 

 הופעות קטנות בפאבים חשוכים, כמו למשל ההופעה המעולה ההיא של עמיר לב שראיתי באיזה פאב פיצפון באזור תעשייה מעושן. ישבתי ככה, הרגשתי סחה, עשה לי טוב על הנשמה.... ואם כבר ראש טוב על הבר, הייתה גם ההופעה המעולה של שלום חנוך , שאם אתם שואלים אותי, אז חייבים לראות אותה בבר חשוך עם איזו כוס של וויסקי. 

יצא לי  לראות גם כמה הופעות מעולות באולמות, למשל ההופעה המדהימה של דני ודני (רובס וליטני) שהם צמד מצחיק בטירוף ומוזיקאים בחסד. ראיתי אותם לפני שנה או שתיים בפסטיבל הג'אז בתאטרון גבעתיים, וזו אחת ההופעות הכי בלתי נשכחות והכי מומלצות שיש לי. גם צוותא זה אחלה אולם להופעות. 

בזאפה, שהוא לא פאב קטן ולא אולם גדול אני פחות נהנית. משהו שם לא עובד לי, אבל לפעמים יש שם בדיוק מה שמתחשק, ובזמנים נוחים ולא ביוקר, אז אני באה. ראיתי שם את דני סנדרסון השנה והיה מצחיק ומעולה ומומלץ ביותר.

ההופעה הכי מקפיצה שהייתי בה השנה הייתה של אינפקטד מאשרום (חוגגים עשור), בגני התערוכה. כתבתי על זה אז, אבל אם לא קראתם ועכשיו אתם בשוק וזה מה זה לא מתאים לכם עם לית שדמיינתם, אני אגיד שני דברים: א. בּוּ הוּוּ. אנשים הם יצורים מורכבים. ו-ב. אם יש משהו שאני יכולה להשתולל בו בכל רמח אברי ולהתמסטל בו מאדרנלין מזוקק וטהור, זו מוזיקה כזו. עד שנגמר לי האויר. תנסו את זה פעם.

הופעות חו"לניקים עצומות בפארק הירקון אני לא אוהבת, למרות שהאיכות של הסאונד וה"שואו" מעולה. זה בגלל שזה תמיד טירוף מוחלט: גדול מדי, צפוף מדי, יקר מדי, לא כיף. הופעת החו"ל האחרונה שראיתי הייתה לפני איזה עשור, כש- U2 באו לארץ. היא דווקא זכורה לי לטובה, אבל אני נוטה לחשוב שהיא הייתה האחרונה מסוגה בשבילי.

הכי אני אוהבת הופעות בחוץ - חמים. זה נשאר לי עוד מימי פסטיבל ערד של ילדותי, הרבה לפני שהשערים נפלו, כשעוד לבשתי חולצות גזורות ודויד ברוזה ריגש אותי עם הבאנולכאןמתחתלשמיים שלו בזריחות של מצדה (אל דאגה, זה עבר לי מזמן). אחרי ערד היו גם קיסריה. שלמה ארצי. משינה... ואחר כך גם המדבריות. נווה זוהר, מצפה שלם.

אז כשמצאתי את ההופעה הזו של נאטשה בים המלח, זינקתי פה בהתרגשות. קודם כל כי זו אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, שהשירים שלהם מלווים אותי כבר שנים, כל תקופה והדיסק שלה, והם התפרקו לפני שהספקתי לראות אותם בלייב... והנה הם מתאחדים, ועוד במצפה שלם, שזה אולי רחוק אבל לוקיישן מהמם! היה ברור לי שאני אהיה שם.

אז ארגנתי כרטיסים ואת האוטו של אבא שלי (הכחולה, איך לומר, מתקשה), ונסענו. ציפיתי להרבה, וקיבלתי הרבה ועוד ועוד יותר. איך ארקדי אומר? אין לי מילים לתאר את האושר הזה. 

קודם כל מדבר. מליון כוכבים ושלושתרבעי ירח. לילה חמים. חצאית, חולצה דקה. בקבוק של מים. איחרנו את מופע החימום, אבל הגענו בדיוק כשארקדי עלה.

פילסנו לנו דרך ועמדנו/ישבנו קרוב מאוד. היו המון אנשים בהמון גילאים, וכולם סביבנו היו חמודים ומאושרים. לא היה צפוף, ורקדתי בטירוף, והיה לי כיף.

 אחר כך עלה לבמה גם מיכה, ונתן כמה שירים משלו (יש לו את אחד הקולות הכי מרגיעים בעולם).

אחר כך הם אמרו שיש הפתעות ותראו מי בא:

זה מטושטש כהוגן כי רקדתי תוך כדי צילום בלי פלש, אבל חדי העין ויודעי הסוד יגלו פה מימין את ברי סחרוף המאוחר, אהובי, שהביא אותה באיזה חמישה שירים, עם ובלי הנטשות, ואוי כמה חול, ואוי כמה יוסי, ואוי, היה טוב (היה יוסי!) ואז ברי אמר שיש עוד הפתעה, ותראו מי הופיע פתאום:

קלפטר! הלא הוא צ'רצ'יל, שראיתי לפני פחות מחודש בהופעה של צליל מכוון.

קלפטר נתן שני שירים (עם ובלי) וקיבל בתמורה חיבוק עצום, מהסוג שרק קהל אוהב יודע לתת. שיר איתנו קלפטר, נמחא לך כפיים, קצר נשימה ככל שתהיה, עם השלייקס הזה, המשגע. אנחנו נשיר במקומך כשיגמר לך האויר, אל תדאג, אנחנו יודעים את כל המילים, ואתה, תן לנו בסולו גיטרה, כי אין כמוך, מלך הגיטריסטים הישראלים. ותהיה בריא.

אחר כך באו הנטשות כולן (בלי ז'אן פול זימבריס אבל עם מחליף משגע), וחיזוקים של חצוצרה, טרומבון וסקסופון, ונתנו את כל הלהיטים מכל הזמנים, ותשמעו, הנטשות אולי הוציאו רק שלושה דיסקים, אבל כמה להיטים! אלה היו ארבע שעות של שירה מטורפת, של ריקודים (כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה), והדרן, ועוד הדרן.

היה פשוט מעליות.

ונכון שפעם או פעמיים, בזוית העין עמד לי איזה זוג, והם היו יפים ומחובקים ואוהבים ומחייכים בתוך כל האושר הזה, וקינאתי, ורציתי גם להשעין אחורה את הראש ולקבל חיבוק, ולתת חיבוק שעטוף במוזיקה הזאת, באנרגיה כזאת... 

עוד נהיה. אתה תראה. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין. אז מה בינתיים? על הברכיים. קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים.

כשתקרא פה, תזכיר לי להביא סדין, שיהיה לנו במה להתכסות. הלילות חמים מדי לשק שינה.