~

בסוף הפוסט הזה יש חידה. ובין הפותרים נכונה יוגרל פרס. אמיתי. לגמרי.

1. מזמן לא כתבתי. זה סימן שעברו עלי ימים קצת קשים. מאוד בקיצור - יותר מדי ביקורים באיכילוב, ירידה תלולה בלויקוציטים, דלקת בתעלת שורש (פלוס כאבי תופת, פנים נפוחות, אנטיביוטיקה וטיפול שורש), ובמקביל לכל זה גם מבחן בקורס של המנחה שלי. מיותר לציין שלא למדתי בגלל כל הנ"ל ולכן המבחן היה סוג של קטסטרופה. נתמודד עם זה כשיגיעו הציונים.

2. NOTE TO SELF:

גם כשכואב לך נורא, ואת ממש רוצה לברוח מעצמך, השתדלי לזכור שסטרואידים עם יין זה לא כדאי, ואנטיביוטיקה עם יין זה ממש לא כדאי, וקוקטייל אלמותי (אולי אלמותי זו לא המילה המתאימה) של אנטיביוטיקה עם סטרואידים, משככי כאבים ויין (דווקא יין טוב, שרדונה אוסטרלי), זה טיפשי מאוד. ומזל שאמא שלך בדיוק עברה בסביבה, להוציא לך את הכוס מהיד.

3. נעים מאוד, שרוליק.

את שרוליק מצאה הכלבה של נלו"ש בחצר שלי. היא הביאה אותו בפה, הניחה אותו לקול צעקותיה של נלו"ש וכשכשה בזנב. לשרוליק כבר אין זנב, אז עכשיו הוא לא יכול לעוף. על עמוד החשמל מעליו ארב עורב, ולכן לקחתי אותו, אפילו שהוא יונה*, תחת חסותי. חמוד וזוהר בצוואר טורקיזי הוא קיבל מקום של כבוד בלול הריק, אכל קצת גרעינים וזרעונים והלך לנוח. נראה לי שיש לו סיכוי לא רע, חמסה חמסה טפו.

* "רק העורב לא עוזב את העצים שאלוהים הכין לו מהששת-ימי-בראשית והוא לא בונה לו קן בשום מקום אחר. מצד אחד הוא חי על-יד אנשים ולא מפחד מהם בכלל, ומצד שני הוא לא יגור איתם ממש ביחד כמו שהיונה גרה, שאותה מכל הציפורים אני לא סובל. עומדת לה עם הענף של הזית בפה, הסמל של השלום בשביל כל העולם, אבל אצלה בבית רק רוצחים אחד את השני. אתה בעצמך הרי ראית איך יונים הם נלחמים על הגג הם הורגים אחד את השני עד המוות. זה פשוט דבר נורא. יונה אחד כבר חצי מת, שבור לחתיכות ולא יכול כבר לעמוד על הרגליים, היונה השני לא ייתן לו להסתלק. זאבים מוותרים, אבל היונה לא. הוא יילך אחריו והוא יכה אותו ולעזוב הוא לא יעזוב אותו עד שהוא לא יהרוג אותו לגמרי. גם עורבים עושים לפעמים דבר כזה, אבל העורב, מצד שני, לא מתגנדר בתור הסמל של השלום."

4. ואחר כך, אחרי שכולם הלכו, התפניתי להכין לכרובי ולי שני בקבוקי ליקר שסק:

אפעם לא הכנתי כזה, ואני מאוד סקרנית לדעת מה ייצא. בשיטה הזו, של ההשרייה בסוכר, צריך לשמור על יחס של 1:1 בין הפרי לסוכר. השכבה העליונה סוכר, כדי שהגרעינים לא יבאישו. אחר כך סגרתי ושמתי במקום קריר ויבש (במחסן) ועכשיו זה צריך לנוח חצי שנה, או עד שכרובי יגיד, מה שיבוא קודם. במהלך הזמן הסוכר אמור להתמוסס, והגרעינים להפריש נוזלים, ובסוף בסוף נסנן מזה את הגרעינים ונוסיף אלכוהול כמה שנרצה. אמור לצאת לנו ליקר סמיך בטעם.... שקדים!  מגניב.

תיכף  אני אכין עוד קצת מכוס הגרעינים שנשארה לי. זה יהיה הפרס של החידה.

* "אמא שלך אהבה מאוד לשתות", אמר יעקב, "שתתה ליקר חזק של רימונים, וגם קוניאק, ועוד יותר מקוניאק היא אהבה גראפה. זה מן משקה של איטלקים. גלוברמן היה מביא לה לפעמים בקבוק, ופעם אחת בשבוע הם היו יושבים ושותים יחד, והוא היה שם לה שוקולדים קטנים בתוך הפה ומספר לה סיפור קטן. יותר מחצי בקבוק הם יכלו לגמור ככה ביחד, ואחר כך לקום וללכת לעבודה כאילו כלום דבר לא קרה. שככה יהיה לי טוב. חצי בקבוק באמצע היום זה לא הרבה מאוד אבל זה גם לגמרי לא מעט."

5. הפסקתי לקרוא את "אישה בורחת מבשורה", הספר החדש של גרוסמן, מפאת הדיכאון שהוא משרה עלי. אני קוראת לאט, וזה ספר עבה, כתוב מעולה, ומדכא. עצוב וכל הזמן מדכא. ואני, שגם ככה פריכה מאז הסטרואידים, זה לא עושה לי טוב עכשיו. אז שמתי אותו בצד ולהרפייה אני קוראת את הרלן קובן. כיפי. קל. זורם. בלש קלאסי, אבל גם ציני ומודע לעצמו. דוגמה:

" מיירון חייג מהטלפון במכונית. קול של אישה - דיינה יילר, מן הסתם- אמר "הלו?".

"אורסון נמצא?" שאל מיירון.

אזהרה: טכניקת בילוש מתוחכמת מתקרבת אליכם. לכל מי שחפץ ללמוד מהמקצוענים, מומלץ להצטייד בנייר ועפרון ולהקשיב ברטט."

:)

אני אוהבת בלשים.

6. חידה: בפוסט זה יש שתי ציטטות מאחד הספרים שאני הכי אוהבת. מהו הספר ומיהו הסופר.

 אני יודעת שזה קל, אז מה. בא לי לתת למישהו פרס.

בין הפותרים נכונה יוגרל בקבוק ליקר בעוד חצי שנה.

אה. וחג שמייח.