היום הלכנו לאיבוד בפרדס (של מילים וגם לא של מילים), לא רחוק מהבית. התפוזים עוד בוסר אבל יש לחש כזה באויר שתיכף יבשילו. שוטטנו בין העצים עד שלא ידענו לאן ממשיכים מכאן. העמקנו מדי עד שלרגע הבטנו זה בזו בעיניים דאוגות. איך יוצאים מזה עכשיו. הוא חיפש את האנטנה בשמיים ורצה לרוץ מסביב עד שימצא. אני זכרתי פרטים קטנים שראינו בדרך והורדתי עיניים לחול כדי למצוא עקבות. זה הצליח. מצאתי אותנו. מצאתי אותנו.
ואיפה הלבד שלי?
ארז אומר שאולי אני מרגישה ככה בגלל שכל כך הרבה זמן הייתי לבד. אני חושבת: אולי בגלל האופי: האישלי הוא איש של חברה ואני סוליסטית. האישלי אומר: "אולי את לא באמת רוצה מערכת יחסים אמיתית. אולי את רוצה משהו אחר, שהוא קצת פחות מחייב? קצת פחות דורש?". אבל זה לא נכון. אני רוצה מערכת יחסים, אבל במערכת היחסים שאני בה צריך שיהיה מקום גם לי. כלומר, שיהיה בה זמן שהוא שלי לבד איתי. זמן לקרוא. זמן לחשוב. זמן לכתוב. אלה דברים שעושים לבד, והם מוכרחים להיות חלק מכל מערכת יחסים שתהיה לי. בלעדיהם אני לא יכולה.
חושבת את עצמי לאט. להגיד לך אותי זה כמו לחצוב מילים ממעמקי מכרות שחורים של פחם. חשוך שם, ואין שם אויר, ויותר מכל זה- אני לא מיומנת. כשהחול מתהפך סביבי אני רוצה לברוח כמו עכבישה עם שק לבן של עתיד דבוק לאחוריה, רך, חי, מתנועע.
מילה חדה מדי תקרע אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
