~

רגע אחד עיוורת כושלת, ועכשיו- בין שניה לשלישית. כתבתי פוסט שלם על הפחדים שבין שניה לשלישית, והוא נמחק. אולי יש בזה משהו.

הוא עברית קטן. אני מילים מילים מילים. הוא ג'נטלמן אמיתי. פותח לי דלתות. לא מתבייש להחמיא, בביישנות. ומסתכל בעיניים. וגבר. כלומר, גברי מאוד. משחק כדורגל. וסקווש. סקווש!! ואוהב לטייל. מריח אפטרשייב עדין. ומלטף. ואיך שהוא נישק אותי... בין שניה לשלישית הוא כל יום רוצה לפגוש אותי. גם אני רוצה, אבל משתהה. מאיטה. היום ומחר אני לא יכולה. הודעות לנייד. שיחות טלפון מגומגמות. שתיקות מבוכה. מזמן לא הייתי בין שניה לשלישית. כל הפחדים וסמני השאלה בתהום שמתחת לגשר שבין השניה לשלישית. בפעמים הקודמות רצתי מעל הגשר הזה בעיניים עצומות. הנחתי לו להתפורר מאחורי. ממילא אין שום דרך חזרה. אבל הפעם, הפעם אני לוקחת נשימה עמוקה. לעצור. להתרכז. להתקדם בזהירות, עקב בצעד אגודל, במבט מפוקח אל הפחדים וסמני השאלה, שמעל לתהום שבין השניה לשלישית. 

קבענו לסוף השבוע.

אני עוד לא נותנת לו שם.    

(ויש גם נ.ב. - בבדיקות של שבוע שעבר, הלויקוציטים שלי המשיכו קצת לעלות,אז קיבלתי אור ירוק לנסות (שוב) לרדת במינון של התרופות. בפעם שעברה המעבר מעשרים מ"ג לחמשה עשר עלה לי בבריאות, אז עכשיו ירדתי לשבע עשרה וחצי, ואם ארגיש עם זה טוב, נרד לחמשה עשר מ"ג בעוד שבועיים).