~

הוא משקיען בטירוף. אני הצעתי שנאכל יחד ארוחת ערב, הוא הציע לבשל לי. אסף אותי, כרגיל, ריחני וג'נטלמני, ונסענו לדירה  שלו, קטנה וחמודה. הוא ניקה וסידר לכבודי. אחר כך הוא פתח לנו בקבוק של יין והתחיל ללהט במטבח. וואו. וואו. וואו. הבחור הזה בשלן, חבל על הזמן, וזה לא הבישול עצמו, כמו המראה של מישהו שעושה משהו שהוא טוב בו, שהוא נהנה ממנו... אבל בזמן הזה, כשעמדתי לידו/מאחוריו/בסלון שלו וניסיתי לדבר איתו, משהו דעך. אני ניסיתי לפתח שיחה. סיפרתי סיפורים, שאלתי אותו שאלות, ניסיתי למצוא איך לעזור לו במטבח, והוא- הוא רק חייך, וענה תשובות קצרות, לקוניות, ושתק. "היה לך קשה למצוא את הדירה הזו?" (מצוקת הדירות בת"א. נושא רחב יריעה) "לא. בכלל לא. חיפשתי יומיים ומצאתי." ושתיקה. "היתה לי חברה שהיו לה סיפורי זוועה על חיפושי דירות בת"א. מכרזים, שוחד, הרפתקאות..." "כן. לי היה קל". ושתיקה. אני מספרת כמה מסיפורי הזוועה של ההיא. הוא מחייך, ושותק. אני שותה יין. הוא מביא תבלינים מהגינה וקוצץ, ושותק. אני משתדלת.  "איך הספר הזה?" (אני מזהה ספר על תורת המשחקים בסלון). "אח שלי המליץ עליו. אני לא יודע. רק התחלתי".... וככה זה המשיך. הוא שותק, אני מלהטת בנושאי שיחה, מוסרת אותם אליו והוא, תופס ומניח.  לא זורק חזרה. במילים אחרות, הבחור לא וורבלי. כל כך לא וורבלי, עד שבסוף השתתקתי גם אני, וככה אכלנו לנו פסטה ברוטב הטעים ביותר שאכלתי בשנים האחרונות (בחיי, בלי הגזמה), ושתינו יין איטלקי בלי תווית, וראינו סרט, ושתקנו. ואחר כך התנשקנו, ושתקנו. ואז, כשהאינטמיות הפיזית השיגה את האינטמיות הוורבלית, נוצר חוסר איזון מסוג שעוד לא יצא לי לפגוש. הנשיקות שלו היו פתאום רטובות מדי. הליטוף שלו הפך מציק... ובסוף הערב ההוא, כשהוא הקפיץ אותי חזרה הבייתה ושתקנו, כל הדרך שתקנו, חשבתי לעצמי, זה לא טוב.

 צילמתי אצל אחותי.