~

מצאתי שולחן נמוך מעץ, שיש לו רגליים מהממות ופלטה מזעזעת.

העמסתי לאוטו (בקושי. כבד נורא!) וגררתי לחצר.

עכשיו צריך לנתק את הפלטה מהרגליים, לקראת שיוף, צביעה, והזמנת לוח זכוכית במידות הנכונות. זה יהיה שולחן מהמם.

העניין הוא כזה. הפלטה המזעזעת (לוח סיבית), מחוברת לרגליים בהמון מסמרים גדולים וחלודים. אני לא יכולה לשלוף אותם.

מאידך, נסיון להפריד את הפלטה מהרגליים בבעיטות כל כוחי, עלה בתוהו. סוג של תוהו. מה שקרה הוא שהסיבית נשברה בשוליים, אבל המסמרים נשארו תקועים.

בהעדרו של בן השכן (הבריון החביב עלי, שפעם היה בועט בכל מה שביקשתי ועכשיו הוא בחו"ל) חשבתי לעצמי שאני צריכה, כמו שאר הקטנים והחלושים, ליצור מנוף, אבל אני לא מצליחה לחשוב על משהו דמוי לום שיוכל להכנס לאין- רווח שבין הפלטה לרגליים, ולהשאר שם, בזמן שאני קופצת עליו כמו על ג'ק.

אני יוצאת בקריאה נרגשת, כמאמר ארכימדס הטוב. "תנו לי נקודת אחיזה ואוכל להזיז את העולם". או לעשות שולחן לפחות.

רגע אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה, בהיתי קצת בתמונה. אחר כך יצאתי לחצר וניסיתי עם מקל של מטאטא. הוא נשבר. חיפשתי משהו אחר, מברזל. ליד המחסן, בחושך, חייך אלי הקילשון. העמדתי אותו, השחלתי את החיבור בין השיניים (של הקילשון), היי הופ, אפילו בלי הרבה מדי כוח - ואאוריקה. איזה מגניב זה בלוג. אני כותבת - והופ, המחשבות מסתדרות.

במעבדה בתקופה האחרונה, אני מאוד מאוד מוערכת. לא כל כך ברור למה, כי המחקר שלי לא ממש מתקדם (טוב נו, היום קיבלתי בנד* של פריצת דרך, אבל עוד לא מדברים על זה עד שאני לא אחזיק את הרצף** ביד, אוקיי?). אז מה בעצם קרה? אני חושבת שזה שילוב של כמה דברים. קודם כל, הלו"ז המוזר שלי. אני מגיעה מאוחר והולכת מאוחר. ככה נוח לי. אני אוהבת לקום לאט ולהגיע למעבדה לקראת סוף הבוקר, ובערב, אחרי שכולם הולכים, המעבדה שקטה והמכשירים פנויים ואפשר לעבוד ולחשוב ביעילות גבוהה. ככה יוצא שאני כל הזמן נשארת אחרי כולם. עושה רושם שאף אחד לא ממש שם לב שאני גם מגיעה שעתיים אחרי כולם, ויוצא שחושבים שאני משקיענית במיוחד. (אני לא באמת). חוצמזה, עושה רושם שהבוס שלי גילה את כשרון המילים שלי. הוא קורא לי כל אימת שהוא צריך עזרה בניסוחים, בעברית או באנגלית, או כשהוא רוצה שמישהו יעשה לו הגהות. בהתחשב בעובדה שמה שחוקרים עושים זה לכתוב (מאמרים/ גרנטים / הצעות מחקר) או לבדוק כתיבה (של הסטודנטים שלהם), אתם יכולים להבין שהוא נעזר בשירותיי לא מעט. יחד עם זה כל הייחס שלו אלי נעשה קצת אחר. הוא מקשיב למה שיש לי להגיד. זה חידוש. הוא בדרך כלל מרוכז בלהשמיע ולטפח את האגו של עצמו.

אבל זה לא רק הוא. הטכנאית של המעבדה השכנה (אישה בת ארבעים פלוס, דתייה, חמודה לאללה) גילתה לי השבוע, שאחד הפרופסורים שאל אותה על סטודנטים שמתאימים לדעתה להמשיך לדוקטורט, והיא אמרה שאני. 

והיום אחד הפרופסורים שאני מאוד מעריכה נתן סמינר, והראה בו תמונות מנסיעה מקצועית לדרום אמריקה. אחרי הסמינר ישבתי עם הבוס שלי ועבדנו על תיקונים טכניים אחרונים במאמר לקראת הפרסום, כשהפרופסור נכנס וביקש שנגיד לו איך היה הסמינר בעינינו. הבוס שלי החמיא לו. אני שתקתי (לא חשבתי שאני הקטנה יכולה לבקר את הסמינר שלו, שהיה, אם אתם באמת רוצים לדעת, מאוד שטחי ולא חידש לי כמעט כלום), ואחר כך אמרתי לו שהוא עשה לי חשק לנסוע לדרום אמריקה עם כל הצילומים האלה. תוך כדי השיחה, הסתבר לי שגם הבוס שלי אמור היה להצטרף לנסיעה ההיא, אבל וויתר. "בפעם הבאה", אמרתי לו בנוכחות הפרופסור, תשלח אותי במקומך! הבוס שלי חייך. "בפעם הבאה", ענה לי הפרופסור, "אני אשלח אותך, בלי קשר אליו".

:)

להרגיש מוערך זה אחד הדברים הכי נעימים שיש. בחיי. זה אפילו עושה לי קצת חשק להשאר, להמשיך לדוקטורט. כל הזמן אני אומרת שהמחקר הוא כמו משחק. זה כיף. אין שיגרה, כל יום עושים משהו קצת אחר. שומעים הרצאות, לומדים, לומדים. אז למה לא להמשיך לבלות? למה נדמה לי שזה רק "משהו לבינתיים"? כשאני חושבת על זה, השיקול היחידי שלי נגד הדוקטורט כרגע, הוא השיקול הכלכלי. אין לי כוח להמשיך להיות דלפונית אומללה. אני טובה במה שאני עושה, אני רוצה להפסיק לחיות על מלגה ולהתחיל לקבל משכורת נורמלית. באסה שאין עבודה במחקר ביולוגי בתעשייה. אנחנו כל הזמן בודקים במודעות הדרושים, ולא מוצאים כלום. נאדה. באסה מאוד.

*בנד - פס צבע על ג'ל שמקבלים באלקטרופורזה. אני עושה אלקטרופורזות של חומצות גרעין כמעט כל יום, ואם זה מעניין אתכם, אפשר לראות מה זה  כאן.

**רצף - סדר הנוקלאוטידים במקטע מסוים של דנ"א או רנ"א. למעשה, זה קוד בארבע אותיות (ATGC). כל שלוש אותיות בקוד מרכיבות "מילה", שאנחנו יודעים לתרגם לחומצת אמינו. חומצות האמינו מרכיבות את החלבונים שמרכיבים אותנו. כיפאק היי. מה שאני מנסה כרגע לעשות, זה למצוא את הרצף של גן מאוד מעניין שאף אחד עוד לא חקר אותו. את רובו כבר יש לי (קצת יותר מאלף אותיות). חסרה לי ההתחלה (אני מעריכה שעוד מאתיים).