~

התגובה הראשונית שלי הייתה כעס. הסתובבתי, כיסיתי את הפנים בשמיכה ואחר כך בכרית, וכשלא היה לי אויר והצווחות קרעו מעלי את השקט, נכנעתי וקמתי. בתחתונים וגופיית סבא משכתי את הרצועה של החלון, לראות על מה המהומה. ארבעת העורבים המקומיים, שבימים כתיקונם יושבים על גגות השכנים ומשקיפים על החצר, יורדים לקחת פקאנים או לשתות מהקערה, עמדו על הברוש ועל חבלי הכביסה שלי, וצרחו. צרחו צרחו. ידעתי מה זה אומר, אבל קיוותי שזה מהצד השני של הגדר, אצל השכנים. אחר כך פתחתי את הדלת לראות.

ממש באמצע החצר שלי, ליד האבוקדו, עמד העורב הצעיר. כבר לא גוזל אבל עוד לא יודע לעוף. הכלבה ראתה אותו גם וזינקה אליו, סקרנית. הלהקה התחילה לצרוח בייתר שאת. אני קראתי לה לחזור, ולא יצאתי.

העורבים לא תקפו אותה, אבל הם כעסו. צווחו כמו משוגעים, עפו במעגלים נמוכים סביבה. אני יכולה להבין. עומדים שם ורואים את חוסר האונים של הגוזל שלהם, כעור ושחור ככל שיהיה, נוכח גורת הענק האימתנית. גם אני במקומם הייתי מגיבה באלימות. הגורה לעומת זאת, חמודה ופלגמטית, רחרחה את הגוזל בעדינות סקרנית, הבריחה אותו לאזור המחסן ואז עזבה אותו לנפשו וחזרה אלי מכשכשת. דווקא שמחתי על זה. עכשיו יכולתי לצאת מהבית, להוריד את הכביסה מהחבל, להאכיל את שרוליק ולהעריך את המצב. הגוזל מתחבא ליד המחסן, מתחת לעצי השסק. הלהקה שלו משקיפה, אבל לא צווחת כל עוד אני לא מתקרבת. אני מניחה שזה עניין של זמן עד שהוא יצליח לעוף מכאן. אני אחכה בסבלנות. אין לי עניין להסתבך עם עורבים.

באשר לשרול הקטן, הוא משמין ומגדל נוצות. הוא כבר חזק וטוב, שונא אותי כהוגן, מנסה לנקר את היד שלי כל אימת שאני מחליפה לו את המים. זה בסדר. אני שמחה שהוא לא נקשר אלי, ומחכה כבר ליום שבו אני אוכל לפתוח את דלת הלול ולתת לו לצאת ולעוף לדרכו. אין לי עניין להרגיל אותו לחברת אנשים. עכשיו, כשהוא בלול, הוא מוגן מחתולים ומוקף בציפורים אחרות, ואני מגיעה אליו רק פעם ביום לנקיונות והאכלות.

ולסיום - משהו מתוק:

הורדים בגינה פרחו בייתר שאת, ולכן החלטתי לנסות להכין ריבת שושנים. בנסיון הראשון, יצא לי סירופ. משהו בכמויות לא היה נכון, ולא היה מספיק פקטין. בנסיון השני, יצאה ריבה ג'לית מדהימה עם ריח מטורף של מי- ורדים (או מלבי, אם תרצו), וצבע משגע. הכנתי רק חצי צנצנת, כי (א) אני לא כל כך אוכלת ריבות, ו - (ב) זה היה נסיון-של-ורד-אחד.

למי שמתחשק לו גם להכין, הנה כמה טיפים: קודם כל, ורדים אורגניים, לא מרוססים, רצוי אדומים או ורודים, מהסוג הריחני מאוד. מפרקים את עלי הכותרת, שוטפים הייטב ומייבשים. אח"כ, עם מספריים, גוזרים את בסיסי העלים הלבנים. הם מרים.

השלב הבא הוא הבישול - לסיר קטן שופכים כמויות שוות של סוכר ועלים (אני עשיתי כוס וכוס) ורבע כוס מים ומיץ מלימון אחד (גדול). מבשלים על אש קטנה להרבה זמן. כמה? לא יודעת. אולי שעה. לא שמתי לב. כשהסוכר נמס מוסיפים את העלים, והם צובעים ומתרככים וכל העסק נהיה ריחני ומגרה. אפשר להוסיף סוכר וניל אם מתחשק.

אחר כך בודקים את הצמיגות - מניחים כפית מהריבה על צלחת קרה מאוד (אני שמתי צלחת במקפיא בזמן הבישול), נותנים לריבה להצטנן על הצלחת וחוצים אותה עם סכין. אם הריבה נסגרת מהר - היא דלילה מדי. כשזה קורה, מוסיפים לריבה המתבשלת חצי תפוח. זהירות: בתפוח יש המון פקטין, ואם לא תשגיחו - הריבה הדלילה שלכם עלולה להפוך ליציקה דביקה ובלתי אכילה בעליל. אז כמה דקות - ולבדוק שוב, עד שמוכן.

להוריד בזהירות מהאש, ולשפוך את הריבה החמה לתוך צנצנת מעוקרת (שנתתם לה לעמוד איזה חמש דקות, הפוכה בסיר עם מים רותחים). העניין הזה קצת מסובך כי הזכוכית רותחת והריבה רותחת, אז תזהרו. אחר כך סוגרים את המכסה (המעוקר!), ומניחים את צנצנת הריבה החמה הפוכה (על המכסה) עד שהסיפור מתקרר.  ככה, יווצר בצנצנת וואקום והריבה תשמר יותר זמן.

איזה כיף זה להכין ריבה. מי אוהב ריבה? אני עושה משלוחים.