~

בחדר המתנה ישב איש עם שלייקס שקרא עיתון, ובחור מהמם שבא עם אמא שלו שכאבו לה הפרקים והם דיברו על איך היא לא אוהבת את החברה שלו, ואיך היא לא אהבה אף אחת מהחברות שלו אפעם. והייתה גם אישה שמנה וגם אישה שכאב לה נורא, והיית אני, בחורה צעירה שלא "רואים עליה" ולא כל כך ברור מה היא עושה פה.

קראתי ספר, וקראתי עיתון, ופתרתי חצי תשבץ, חצי תשחץ וסודוקו אחד (בינוני),

ובין לבין נבדקתי, ומלאתי שאלון, וחתמתי (שוב) על טופס הסכמה ונשקלתי, ומדדו לי לחץ דם נמוך ועשיתי פיפי בכוס.

אחר כך סיממו אותי סוף סוף, וחיברו אותי לצינורות.

שלוש שעות המתנה, שעה עירוי, עשר דקות שטיפה, חצי שעה להשאר מחוברת, רבע שעה נסיעה הבייתה במונית ואיזה ארבע שעות לישון לישון, עד שהאינטיהיסטמינים יתפוגגו. על נהג המונית שלקח אותי הבייתה, בחור מהורהר בן גילי, אני יכולה לכתוב סיפור שלם.

עקב בצעד אגודל:

מאי 2008 - עירוי # 3. לויקוציטים (באפריל) - 2.8. סטרואידים: 20 מ"ג. מצברוח: שפיר.

יוני 2008 - עירוי # 4 . לויקוציטים (במאי)- 3.1  סטרואידים: ירדתי ל- 15 מ"ג בתחילת החודש.  מצברוח: מעולה!

אני מוכרחה להודות, שחוץ משרירי הבטן שנתפסו לי לגמרי באימון של אתמול, אני מרגישה מצויין.

יש לי כוח. אי אפשר לדעת אם השיפור הזה במצב בא בזכות הניסוי או לא. אני כל הזמן מסבירה לכולם, שאת המצב המשתפר לעולם לא נוכל להסביר. כי אולי פשוט ההתקפה של הגוף שלי על עצמו נגמרה, ואולי זה הזמן שעבר, ואולי זו התרופה הניסיונית ואולי אני בכלל עם פלסבו ואולי ואולי. תכלס - למי איכפת. העיקר שאני מרגישה טוב, ושיש לי כוחות לשבור חומות ולבנות גשרים.