~

בסופהשבוע הייתי אצל ההורים שלי. חיטטתי קצת בחדר שלי הישן. חיפשתי את מחברת השירים הראשונה שלי, ולא מצאתי, אבל מצאתי המון דברים אחרים.  למשל את זה. סיפור שכתבתי בצעירותי. ניכרות השפעות קרתיות, וגיל הנעורים. עם הקוראים הסליחה. מיד יבוא פוסט קצת יותר עדכני.

נניח שיש לך אח / 1997 בערך.  

נניח שיש לך אח גדול, שכל הילדות שלך הערצת אותו. אח כזה שתמיד נופפת ביכולות הפיזיות שלו כדי להפחיד את אלה שנטפלו אליך. נניח שיש לך אח גדול, שתמיד הערצת אותו ורצית להיות בדיוק כמוהו, למרות שהוא אפעם לא היה משהו מיוחד.

בוא נניח שאתה בצבא, אתה עובר לגור עם אח שלך, ואתם דווקא מסתדרים יופי. לא שאתם נפגשים יותר מידי. אולי דווקא בגלל זה. לפעמים, בערב, אתה חוזר עייף ואח שלך מכין  לכם ארוחת ערב. אתה מספר לו על הצבא, והמפקדים, והבנות השוות שפגשת, ואח שלך מספר לך על איזה ספר שהוא קורא. לעיתים רחוקות הוא מספר לך על בנות שהוא פעם אהב, ולפעמים אתם סתם שותקים ביחד ורואים איזה סרט.

אתה  כבר לא מעריץ את אח שלך כמו פעם. הוא גם לא נראה לך יותר גדול ומאיים. בכלל, לפעמים כשאתה יושב ומסתכל עליו, הוא נראה לך קצת תלוש כזה. מסכן. תמיד הוא בוכה בסרטים אח שלך. פעם היית צוחק עליו. היום אתה רק לא מבין ממה הוא כל כך מתרגש.  כשאתה ככה מסתכל עליו מהצד, אתה לא מבין למה הוא לא יוצא מהבית ומוצא לו חברים או משהו מעניין לעשות. אתה אומר לו את זה. הוא שותק. יכול להיות שאח שלך בדיכאון, אבל הוא לא אומר כלום. רק מבקש שתעזוב אותו בשקט. אתה עוזב.

אז ערב אחד אתה חוזר הביתה, ורואה את אח שלך עומד מחייך באמצע הרחוב ולא זז. אתה ניגש אליו. אחרי הכל הוא אח שלך, והוא נראה קצת מוזר . האמת, אתה קצת מודאג מכל הסיטואציה. אח שלך בזמן האחרון באמת היה קצת מדוכא. יותר ממודאג אתה נבוך. אנשים מתחילים להסתכל, וכולם ישר רואים שיש ביינכם קרבה מסוימת. במקרה שלכם הגנים יצאו דיי דומים. אז אתה מדבר אליו, ואפילו נוגע בו קצת, אבל אח שלך קר וקשה. כשאתה דוחף אותו ככה בעדינות אח שלך כולו מתנדנד כאילו הוא עומד ליפול ולהישבר לרסיסים על האספלט של המדרכה.

אתה נבהל.   בדרך כלל אתה לא נבהל מדברים, וסביר להניח שהיית פורץ בצחוק אם היית קולט את אח שלך משחק אותה פסל ככה סתם, אבל אח שלך באמת מתנהג מוזר, והחיוך שלו מוגזם, והמגע שלו מרגיש כמו בובת שעווה.

אתה מחליט לעלות הביתה לשים את התיק ולחזור אליו. לא צפויה עם זה בעיה. אח שלך לא נראה כאילו הוא עומד ללכת לאנשהו.

אתה עולה לדירה שלכם, שבקומה ראשונה, ופוגש במדרגות את השכנה מהקומה השלישית יורדת עם האשפה. היא מסתכלת עליך במין מבט בוחן ואומרת לך שאח שלך עומד ברחוב מהבוקר, ואולי משהו לא בסדר אתו. אתה אומר לה שפגשת אותו כבר ושלא תדאג, למרות שבעצם אתה רוצה להגיד לה שלא תדחף את האף שלה לעניינים של אחרים, ושהפה שלה מסריח כמו השקית עם האשפה שהיא מחזיקה. אתה מתאפק. צריך להיות מנומסים לועד-בית כשלא שילמת לה כלום מאז מאי.

נניח שאתה נכנס הביתה. הדירה של אח שלך ושלך מסודרת כרגיל, ומהחלון הקדמי אתה יכול לראות שאח שלך עדיין עומד ברחוב, לא זז מטר. אז אתה עומד בחדר, ומסתכל מסביב למצוא משהו יוצא דופן. הכל נראה לך רגיל, אבל יש לך תחושה שאם תמשיך לבדוק אתה תגלה משהו.

 אתה הולך לחדר של אח שלך. על המיטה שלו יש ספר פתוח. זה לא דבר מיוחד, כי אח שלך קורא דיי הרבה. לדעתך, זה בעיקר כי אין לו משהו יותר מועיל לעשות, אבל מה זה משנה עכשיו. הספר הזה, "המדריך לחיים מאושרים" או משהו בסגנון, פתוח ממש בהתחלה, ואתה קורא את הפסקה הראשונה, שאח שלך דאג להדגיש בטוש זוהר. ידעת שתצליח למצוא איזה הסבר למצב הזה. ידעת, כי אתה מכיר אותו. אם הוא עושה משהו אז הוא עושה את זה כמו שצריך.

בספר הזה שאח שלך קורא כתוב, שבשביל להיות מאושר צריך להיאטם לסביבה. יש שם הסבר מפורט איך לעשות את זה. יש שם אפילו שלבים עם תרגילים שמלמדים איך לנטרל את החושים. בהתחלה מלמדים איך לא לשמוע, אח"כ איך לא לראות, ובשלב הכי מתקדם בספר מגיעים למיומנות גבוהה שבה לומדים לא להרגיש יותר כלום. כתוב שם, שאפשר להגיע לאטימות מוחלטת לסביבה. לא מרגישים  צרכים בסיסיים, כמו רעב או צמא, ובטח שלא רגשות פשוטים כמו עצב או שמחה או בדידות או פחד.

הספר הזה דיי מפגר האמת. אתה לא מאמין בשטויות האלה. אתה בשביל להיות מאושר מספיק לך איזה המבורגר טוב. אף פעם לא הבנת איזה מין אנשים קוראים את הספרים האלה. אם זה היה בשליטתך, הסופרת הזאת כבר מזמן הייתה כלואה באיזה אי בודד רחוקה מניירות או עטים או הוצאות לאור. אבל זה לא תלוי בך, ואח שלך עומד אטום למטה ברחוב.

אתה מרגיש כאילו מישהו מותח אותך, אז אתה מחייך, מחכה שיקפוץ עליך איזה יגאל שילון או משהו. אף אחד לא קופץ עליך. איזה מבאס. מהחלון אתה רואה עכשיו כמה אנשים מתגודדים סביב אח שלך, חושבים שהוא הצגת רחוב כזו, ומוחאים לו כפיים. אתה מחליט להפסיק את זה. אולי אח שלך בדיכאון, אבל זו לא סיבה שיעשו ממנו צחוק. אתה יורד למטה, מעמיס אותו על הכתפיים ומתחיל לעלות במדרגות. זה נשמע מסובך, עם כל זה שהוא אחיך הגדול, אבל בפועל אתה פי שניים ממנו. באורך וגם ברוחב.

זהו. מאז אח שלך עומד בכניסה לדירה שלכם. בהתחלה עוד היית מנסה לדבר אליו, לתת לו לאכול. ניסית למדוד לו לחץ דם. אח"כ התרגלת אליו, ובלי לשים לב התחלת לתלות עליו בגדים

.

בחורות שהיית מביא הביתה היו מתלהבות ממנו, ובעקיפין גם ממך, כי הוא אח שלך והוא אטום לסביבה בדירה שלך בסלון. לפעמים הן היו בוכות קצת כשהיית מראה להם תמונות שלך ושל אח שלך כשהוא עוד היה בסדר. אח"כ הן היו מלטפות אותך ומרחמות עליך ורוצות רק שיהיה לך טוב. בהתחלה הרגשת קצת לא נח, לשבת איתן בסלון ולהתמזמז לו מול העיניים. אח"כ התרגלת. לפעמים היה נדמה לך שהוא מחייך טיפה יותר. סה"כ, אם הכל היה קורה הפוך, ואתה היית אטום לסביבה במקומו - היית שמח לראות את אח שלך נהנה עם יפיפיות בסלון.

מדי פעם אתה יושב ומסתכל עליו, איך הוא עומד עם כל הבגדים עליו, קר וקשה ועם חיוך ענק. לפעמים אתה לא מבין איך הוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל להפוך לקולב בסלון של הדירה שלכם. לפעמים אתה חושב, אם הוא חי או מת, ואם הוא חי איך זה שהוא לא שותה ואוכל והולך לשירותים לפעמים, ואם הוא מת, איך זה יכול להיות שהוא לא מסריח או נרקב או מתפרק, ובכלל מה יצא לו מכל הסיפור הזה. אולי רק העובדה שאפעם הוא בעצם לא היה משהו מיוחד, ועכשיו הוא כן,

ולפעמים אתה חושב שאולי אחרי הכל

עכשיו הוא באמת

מאושר.