~

היום ראיתי אישה צעירה קפואה כמו קיר של בית ישן, שקיסוס מכסה אותו, ואנשים עומדים מולו ומחייכים כי הוא פיסה של מציאות מתוך אגדות של אהבות מאושרות עד עצם היום הזה. אבל בעצם שורשים דקים ועקשנים מתפתלים בתוך סדקי-בטון כמו נחשים חומים וארוכים שהלחישות שלהם חורקות והנשיפות שלהם אבק. 

הם ממלאים לה את החדרים לאט ומתפתלים, כל כך לאט עד שכמעט לא מבחינים בהם נעים, אבל היסודות שלה מתפוררים. מתפוררים. והיא יודעת.

היא מרגישה אותם והיא קופאת כמו קיר. חיוורת, והעיניים השחורות שלה עמוקות וריקות. אם היא עוצמת אותן היא נחנקת. המילים מתפזרות בה כמו ענן של עשן ניקוטין סמיך, והיא לא ישנה.