~

החודש האחרון של הסמסטר האחרון של התואר (האולי אחרון) שלי הגיע, ואיתו שתי הרצאות שאני צריכה להכין, ושתי עבודות, לא קטנות בכלל, והכל עד סוף יולי, אלוהים אדירים. כל זה בלי להזכיר את המחקר, החלטורה החדשה שלי בכתיבה והצעת העבודה שאם אני אקח אותה אני עלולה להפסיד חברה, ואם אני לא אקח אותה אני בטוח אפסיד חברה. לאחותי נולדה ילדה והחבר הכי טוב שלי מהלימודים סיפר לי היום שהם בהריון. מישהו קרוב העליב אותי מאוד. הוא יודע את זה, אבל הוא לא מבין עד כמה אני מעריכה אותו ועד כמה נפגעתי. בכיתי היום בגללו. הוא לא ראוי לבכי הזה. אמא שלי עשתה משהו שהיא לא הייתה צריכה לעשות, והתנצלה. עוברים עלי כל מני דברים שלא בא לי לדבר עליהם ולא בלי לי לכתוב אותם ואם לומר את האמת, גם לא בא לי לחשוב עליהם. אסור לי לשתות בגלל התרופות, אז אני בורחת מהם בריצה. בשדה תעופה מישהו אמר לי שאם לרוץ אז לבד. אני חושבת שזה הפוך. שאם לבד אז לרוץ. לקוצר הנשימה כל כך פשוט להסתגל.

יהודית רביץ, יום חמישי האחרון, קיסריה. ההופעה הכי טובה בכל הזמנים. בחיי.

א' יקירי, אין כמוך. זה היה שיחוק אמיתי.

ככה זה נראה מאיפה שעמדנו:

  יודית מארחת את יוני רכטר, קיסרייה.

 יודית מארחת את דני ליטני. בוא בוא בוא. בוא לשיר איתי! קצת בזכות הפקקים המטורפים עמדנו שם במקום הכי טוב שאפשר.

"אתה יודע מה אני צריכה עכשיו?" , שאלתי את א' קצת אחרי שחזרה לנו הנשימה.

א' חייך. "וופל בלגי?"

הוא מכיר אותי שנים. "שוקולד. כל דבר שיש בו שוקולד".

אז נסענו מקיסריה ישירות ללילה הלבן של תל אביב. שתיים בלילה, ישבנו לנו בגופרה וטרפנו. סיום מושחת לערב מצויין.