| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
נעלים.
הלכתי היום לקנות נעלי ריצה. הקודמות שלי נשחקו עד דק. בחיי. כבר יש בהן חורים שרואים דרכם את הגרביים. אני אפעם לא יודעת מה לעשות עם הנעליים הישנות. אני צריכה לזרוק אותן לפח וזהו, אבל משום מה אני לא יכולה.
תקציב.
אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה לדשדש בישנות. אז מה אם אני נראית בהן כמו עלובת החיים. ממילא המנוי מתנה שלי למפעל השרירים והסקס אפיל נגמר, ובמחיר מבצע של שלושמאותומשהו שח לחודש, היה ברור לי שאני מוותרת על התענוג. המרתון בכלל היה רעיון מופרך. ומה איכפת לי לחזור ולהיות פדלאה? זה דווקא נשמע לי כמו רעיון לא רע.
אלא שברגע שאמא שלי גילתה שאני מתכוונת לזנוח את התחביב נוטף האדרנלין והזיעה, את תוכנית האימונים המטורפת ואת המרתון המתקרב, וכל זה ממניעים פיננסיים גרידא, היא דחפה לי ליד את הויזה שלה וכמו פילנטרופית מנוסה היא אמרה: אני! אני אממן. את רק תמשיכי ללכת לשם. או לרוץ. או מה שזה לא יהיה שאת עושה."
טוב. עם זה לא יכולתי להתווכח. נעלי ריצה איט איז.
בדרך.
בדרך לחנות גיליתי שיש לי יום מוזר. אנשים במכוניות אחרות כל הזמן הסתכלו עלי במקום על הכביש. זה התחיל באיזה רמזור, עם בחור מחוייך, דווקא חמוד, ששר לי עם הרדיו ואחר כך פנה באיזה רמזור. אחר כך זה המשיך במכוניות שעברו לידי. זה היה קצת מפחיד. כמעט היו תאונות. בהתחלה חשבתי שאולי יש לי איזה לכלוך על הפנים, אולי שארית לבנה של משחת שיניים בזוית של הפה, שגורמת לדמיון הפרוע של גברברי העיר להשתולל ולשכוח שהם נוהגים. מיהרתי לבדוק במראה. לא היה שם כלום. סתם אני, רגילה לגמרי, טישרט לבנה, קצת פרועה מהמזגן, במשקפי השמש הירוקות שלי. המממ. כל הסיפור הזה חשוד מאוד.
מוכר.
בחנות, המוכר היה סוג של סטייה שפגשתי לראשונה פנים מול פנים.
"גבירתי, את צריכה עזרה?"
עוד לא. תודה.
"אם תצטרכי אני כאן."
טוב.
"גברתי, אולי אני יכול בכל זאת לעזור לך?"
טוב נו. אני צריכה נעלי ריצה. נייקי.
"אוקיי. איפה גבירתי רצה?"
חדר כושר. ובכביש. ואולי בכבישי פריז באפריל 2004. יש מרתון.
"איזו מידה גבירתי? בבקשה גבירתי. (הוא רכן לרגליי, מתעקש לעוזר לי להשחיל את השרוכים) מה דעתך על הנעל? "
עשיתי אתה כמה סיבובים. הסתכלתי במראה. מדדתי עוד שני דגמים בשביל לחזור לראשון.
נער השירות ישב כל הזמן לרגלי, על השטיח, וכמעט התחנן להסביר לי איך עובד בולם הזעזועים, למכור לי שלשה זוגות גרביים במבצע, ועם כל הגברתי הזה שלו הרגשתי כמעט כמו בסרט פורנו זול.
בכל מקרה
חייכתי, ולקחתי את הנעליים. המחיר אמנם היה קטלני אבל הייתי, כאמור, מצוידת בפלסטיק של אמא שלי. בדרך מהארנק לקופה הוא עוד ניסה ללחוש לי: לא יכולת למצוא לך איזה מבצע?
תשתוק, אמרתי לו וחתמתי, בסלסול מיוחד של עשירים.
על איכות לא מתפשרים.
(במיוחד כשמישהו אחר משלם.)
אחר כך בבית
פוקי המשיך עם הפרצוף המסכן, אכל והקיא. תהיתי אם הוא נהיה אנורקסית או שהוא סתם חולה. בסוף לקחתי אותו לוטרינר. פוקי מאוד התרגש מכל הארוע. הוא זינק לאוטו בחיוך גדול והשלה את עצמו שנוסעים לים, למרות שהסברתי לו שבטח בקרוב יחטטו לו עמוק בתוך הרקטום. בחדר ההמתנה פוקי מעולם לא נראה בריא יותר. הוא התרגש, התכשכש, כמעט וטרף שני חתולים וכלבה אחת... עד שהגיע תורינו. אז, פוקי הדגים לכולם איך הוא יודע לפתוח את הדלת גם כשהיא נפתחת פנימה ולנסות לברוח. אחר כך על שולחן הבדיקות הוא הפגין כשרון גדול בחיקויים של רעידות של נרקומן בקריז ובשירת יבבות בקונטרה טנור תוך כדי מישושי הרופא. פסק הדין: יש לו דלקת. הוא קיבל זריקה ואנטיביוטיקה ותפריט מיוחד, ועכשיו הוא מסטול על השטיח חולם על לוסי (הכלבה של השכנים) אין דה סקיי ויט דיימונדס.
ולסיום, הצחיק אותי היום:
איש רטוב בבריכה של בית לחם,
אומר שהכל בּרוֹבּוֹגָנדָה בעצם.
לילה טוב שיהיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
