~

הייתי באיכילוב ביום שני

- יופי

הצלחתי להתאפק ולא להשתעל במשך כל הבדיקה. הרופאה אמרה שהריאות שלי נקיות והאמינה לי כשאמרתי שאני כבר בכלל לא משתעלת.

- ועוד השתעלת?

אחרי שנגמרה הבדיקה יצאתי מהבנין בריצה כדי לדפוק סדרת שיעולים ושאף אחד לא ישמע.

- מפגרת.

אבל הייתי כנה לגבי מצב הרוח.

- כלומר?

סיפרתי לה איך סף הרגישות שלי נהיה נורא נמוך, בצורה לא הגיונית. שאני בוכה מדברים מטופשים, ותוך כדי הבכי אני אומרת לעצמי- "אבל זה מטופש! זה רק שיר (שמח!) שאת אוהבת! מה את בוכה?!" ובכל זאת אני בוכה. זה כמו גאות של אמוציות שמנותקת מהמציאות.  

- ומה היא אמרה?

היא אמרה שהיא לא חושבת שזה בגלל השינוי בסטרואידים, אבל שזו יכולה להיות אינדיקציה לפעילות של המחלה.

- מה זה אומר?

שיכול להיות שהמחלה שוב (או עדיין) פעילה.

- אבל מה את מרגישה?

כלום. כלומר, חוץ מהנדנדה הרגשית הזו, אני מרגישה מעולה. לא כואב לי כלום. אני בשיא הכושר.

- אז מה עושים?

נתנו לי את העירוי, ושלחו אותי לבדיקת דם דחופה.

-ומה יצא?

חרא.

יום אחר כך נשבר לי התריס בחדר שינה, ככה שלא יכולתי לפתוח אותו.

אבל אחרי כמה ימים אבא שלי סידר לי את זה.

ואתמול נתקעתי עם האוטו והייתי צריכה גרר.

אבל כולם היו נחמדים נורא. גם הבחורצ'יק שבדיוק עבר שם ומיד התנדב לעזור, והסתבר שהוא משפץ מנועים חובב ושהחבר הכי טוב שלו מוסכניק, וגם הרוסי שהביא לנו מפתח ברגים, וגם הגורר-פסיכולוג-ברמן-שגריר שהסיע אותי למוסך, וההורים שלי שמיד היו שם בשבילי לקחת אותי ומאוחר יותר להשאיל לי רכב כדי שאוכל לנסוע לאימון.

ולא סיפרתי לאף אחד על התוצאות של הבדיקה. הייתי אמורה להתקשר לרופאה, אבל התוצאות עוד חלקיות ובינתיים אני מתנהגת כאילו זה לא באמת קורה. בקפה של הבוקר סיפרתי על זה למ'. הוא אמר לי שיש פתגם ברוסית שאומר שאי אפשר לנשום יותר (לאסוף אויר)  לקראת המוות. הוא צודק, אבל בכל זאת אני מרגישה שכל עוד לא התקשרתי לרופאה וסיפרתי לה, שום דבר לא קורה.

-קוראים לזה הדחקה. 

תקראי לזה משה. לא איכפת לי. אני רוצה עוד כמה ימים.

והיום המוסכניק התקשר לספר לי שהלך הראש מנוע, ורצועת טיימינג, ומשאבת מים, ועוד כל מני מילים שדומות לפלאגים וצינור עליון ומותח ושסתומים, שיש שמונה, אם לא ידעתם, וכל אחד עולה חמישים שקל, ולא בטוח שיהיה צריך להחליף את כולם אבל יכול להיות שכן, ובסופו של חשבון, עם עבודה ומע"מ העניין הזה יעלה איזה שלושת אלפים שקל (!), ואני רוצה להזכיר שמדובר פה על הכחולה, שכל שוויה עומד על שבעת-אלפים אולי, ובמצבה (לפני יומיים אני מתכוונת, כשהיא נוסעת ושמישה) אולי 4000. ככה שאני לגמרי לא יודעת מה לעשות, אם למכור אותה לחלפים וזהו, או לתקן ולנסות למכור (כך שיכסה את התיקון ועוד קצת). בכיתי בגלל זה. טוב. סף רגישות נמוך, כבר אמרתי. זה מעצבן שזה בגלל שלא החלפתי רצועת טיימינג בזמן אבל מאיפה הייתי אמורה לדעת שאני צריכה להחליף רצועת טיימינג, לעזאזל, עד אתמול לא ידעתי שיש באחריותי משהו כזה, ולפני חמישה חודשים עשיתי טיפול עשרת-אלפים, ככה שמבחינתי חשבתי שאני מסודרת לעשרתאלפים קילומטרים הבאים. וזה מבאס אותי כי אין לי כסף לסיפור הזה, ושוב ההורים שלי מתייצבים ומותחים תחתי רשת קרקסית כזאת כדי לתפוס אותי כשאני נופלת, וברוך השם ותודה לאל שיש לי אותם שיגבו אותי, אבל כמה אפשר להתגבות, ולעמוד חסרת אונים מול כל החרא (או במקרה שלי, עמוק בתוכו). נמאס לי להיות במקום שבו אני מתרסקת וההורים שלי מצילים.

- מה את רוצה? שיניחו לך להתרסק?! הם יכולים לעזור. הם רוצים לעזור. את צריכה את עזרתם. תקחי.

אני יודעת את כל זה. אני יודעת ואני לוקחת, ובכל זאת זה מדכא אותי, שאני כל כך צריכה את עזרתם. שאני נשארת כזו חסרת אונים. זה מתנגש לי עם העצמאות והעוצמה שתמיד חשבתי שהם חלק ממי שאני. חלק ממה שמגדיר אותי. איפה אני נשארת אם אין לי את זה? אני מרגישה שכל פעם כזאת מאיינת אותי קצת יותר.

אני צריכה חיבוק. אבל אני חושבת שאני אלך לישון. שלום. להכין לי תה ועוגיות. שלום.

עוגיות בריאות (בלי חמאה, עם סוכר חום וש"ש, חמוציות, אגוזי מלך וצימוקים) ותה מרגוע (לימונית וזוטה מהגינה). זה יהיה אייס תה.

נ.ב.

1. מי שספונטאני ויש לו אוטו, שיסע דרומה לראות מחר את שלום. אני יודעת שזה יהיה מעולה. הנה לינק.

2. אם אתם במרכז אז יש אופרה חינם בגן הפסגה ביפו במוצ"ש בתשע. קטעים מאופרות פופולריות מכל הזמנים. לחובבי הז'אנר וככה. הנה לינק.