~

הכל התחיל כשפגשתי את טוקה בחולון. הסתובבנו קצת. למעשה, הלכנו דיי הרבה. זה היה ערב כיפי.

בסוף ההליכה ראינו פתאום דוכן, ובדוכן היו פליירים של הגרלה של הסינמטק החדש שתכננו לפתוח שם. 

שמחות וטובות לב וחובבות קולנוע שכמותינו, מלאנו את הפרטים ושכחנו מכל הסיפור.

כמה שבועות אחר כך הייתה ההגרלה ומישהי התקשרה להודיע לי שזכיתי בכרטיס לסרט-  איזה סרט שאני רוצה, למימוש עד סוף החודש, יוהו! 

אז מאחר והחודש תיכף נגמר, נסעתי לשם היום, לראות את "אורות הכרך" של צ'פלין. מסך גדול. אולם מקסים. מעט אנשים, בעיקר מבוגרים. שני ילדים, ואחד בחור שווה שבא לבד.

והסריטו את הסרט. הסריטו ממש. עותק מקורי, 35 מ"מ. אנחנו מדברים על סרט מ- 1931, כן?

למעשה, כשצילמו את הסרט הזה כבר היה קול בקול-נוע, אבל צ'רלי נשאר נאמן למי שהוא, ולמה שהוא יודע לעשות הכי טוב. ככה יצא שבאורות הכרך יש סאונד, אבל גם מעט האנשים שמדברים שם, מדברים ג'יבריש. לקולנוע האילם יש שפה אוניברסלית, וצ'רלי לא רצה לוותר על זה. מי מקוראיי שלא ראה (נו, צ'רלי הנווד העני מתאהב במוכרת הפרחים העיוורת)- כדאי לו לראות. בטח יש בדיוידי באוזן, ואפשר גם ביוטיוב בחלקים, למרות שזה קצת עלוב. יש משהו כל כך נעים בסרט הזה... כיף להתמסר לו. קצת צחוק, קצת בכי, הוא נכנס לך ישר ללב.

בכל מקרה, ההקרנה הזו לא הגיעה אל סופה. איפשהו בדרך קרה מה שמסתבר קורה לפעמים עם סרטי 35 מ"מ: הם פתאום נשרפים באמצע ההקרנה. אתה יושב לך באולם, רואה סרט, ופתאום הפריים מתמוסס לך מול העיניים. האור באולם נדלק. המסריט (היה שם מישהו שקרא לו "הסרטן") צריך להוציא את הסרט מהמסרטה, לגזור את הפריימים השרופים ולהדביק את הסליל מחדש. בינתיים אנשים התבאסו, והחזיקו אצבעות שהסרט ימשיך. האנשים שישבו מאחורי נעשו נוסטלגיים, ואני עודדתי אותם לספר לי עוד:

-" אחרי ההקרנה היינו יוצאים מהאולם לאסוף את הפריימים הגזורים. לפעמים, אם היה לך מזל, יכולת לזכות בפריים של שחקנית!"

- "אני הייתי מכין מזה פצצות סרחון. את יודעת איך הפולרויד מסריח כשהוא נשרף?!"

- "ולפעמים, אחרי כמה הקרנות, היו חסרים בעלילה קטעים שלמים!"

אחרי שהסרט הודבק מחדש וכל מי שיכול היה הגיע לאולם להתנצל, ההקרנה המשיכה. אבל כמה רגעים אחר כך זה קרה שוב, ומנהלת הסינמטק בקשה סליחה והחליטה שלא להמשיך בהקרנה. חילקו לכולנו כרטיסים חדשים, אבל כולם רק ביקשו שתהיה הקרנה חוזרת. המנהלת הבטיחה שתהיה.

ככה יצא שאפילו שהכל התנהל עקום, היה לי ערב ממש כיפי, ומעניין. ויהיה לי עוד אחד,

וזה הכל.