~

אני לא האישה הזאת. אני לא רוצה להיות האישה הזאת, אבל חמלה היא דבר מציף ואתה יכול לשמוע מישהו בלי אמא בוכה לך מאחורי הבונגנביליה רק כך וכך לילות, לפני שהשעה תתחלף שוב לחד ספרתית והחושך יסמיך ואתה תדע שאם אתה רוצה לישון את הלילה הזה, אתה מוכרח לקום וללכת עכשיו, ככה, כמו שאתה, במכנסיים קצרים, ולראות מה אפשר לעשות כדי להרגיע.

רציתי לכתוב שכל אחד היה מרגיש ככה, שזה מוכרח להיות איזה יצר קמאי,אבל התאפקתי מספיק לילות בשביל להבין שבסביבה שלי כל אחד עסוק בדברים אחרים השבוע, וכנראה גם חסין בפני בכי תינוקי כזה, רעב. אולי החמלה שלי חזקה יותר מהנורמה. אני לא יודעת, אבל חמלה זה רגש מציף, ויש בה זרמים תחתיים שקשה נורא לעמוד נוכחם.

אתם מבינים, אני לא מוכנה בשום אופן להיות האישה הזו, שיש לה גינה מלאה בחיות אסופות. אפעם לא היו לי בזמן נתון יותר משני הולכים על ארבע. אני אוהבת חיות, אבל אני לא גן חיות ולא בית מחסה. אני אוהבת ריח של ורדים ושקט מצוייץ יותר מריח של פיפי ונביחות ויללות. מי שקורא פה לאורך זמן בטח מחייך עכשיו חיוך קטן כזה, בזוית של העין, ואני מודה - בעל חיים עוברים פה, והרבה פעמים גם עוצרים להחלמה והתחזקות וליטוף. יש לי את כל זה לתת. חמלה היא רגש חזק ומציף וטואטאלי ואני נהנית להתמלא בה. כיף לצוף וכיף להתמסר, אבל בסופו של יום, אני לא מוכנה בשום אופן להיות האישה הזו. כל עוד זה תלוי בי, יהיו לי לעולם מקסימום שני הולכים על ארבע בכל זמן נתון. וברירת המחדל היא אחת. 

אז ככה יצא שעוד לא הספקתי לכתוב פוסט פרידה משרול (שלא באמת עף מכאן, אני חוששת שאולי לא יעוף לעולם, אבל הוא הולך וחוזר כבר ארבעה ימים, פרי ריינג' פיג'ן) וכאילו מישהו מלמעלה מארגן לי תורים, אמש הגיע לכאן הגוזל החדש. מתוק מתוק. רעב רעב. בודד בודד ומתמסר.

אני עוד צריכה לכתוב על שרול. חשבתי שיהיה לי יותר זמן להפרד ממנו, אבל הפרידה היא רגע קצר אחד. אפשר להקפיא אותו. אפשר להחיות אותו שוב ושוב מחדש, אבל האמת היא שכל מה שבא אחריו תלוי פשוט בכל מה שבא אחריו, ומה שבא אחריו דורש התמסרות מהסוג שרק חמלה יכולה לקיים.

 אני לא מאמינה שקמתי אליו בשש בבוקר, בלי שעון, אבל הוא כזה מתוק, אלוהים אדירים.

(וגם דומה לגורה).