~

 1.

בלילה שבין חמישי לשישי לא נרדמתי. כאב לי הגב, אולי מהאימון, או בגלל המזגן או שניהם. בכל מקרה, כנראה יש לי דלקת בעצב שמגיע מעמוד השדרה אל הרגל, וזה כואב כואב כואב. אוף. אני כזאת גרוטאה.

בכל מקרה, לא נרדמתי. המיטה הייתה רכה מדי, מזרון השטח שפרשתי על הרצפה היה קשה מדי, והכלבה החליטה שזה זמן איכות ונשכבה צמוד צמוד אלי. היה לי חם. בשלוש וחצי נרדמתי סוף סוף. בשלוש שלושים וחמש הטלפון התחיל לצלצל, ולא הפסיק. בפעם הראשונה הרמתי וניתקתי, אבל מישהו התעקש, עד שבסוף עניתי. זה היה מאיכילוב. טיפול נמרץ. זה היה בקשר לאמיל.

-"את קרובת משפחה?"

-"כן"

-"מה הקשר בינכם?"

-"הממ. נכדה. בערך. זה קצת מסובך".

אני הייתי הנכדה והוא היה אמיל. לא סבא, אפעם לא בשלוש האותיות האלה, אבל השם שלו היה הדבר הכי טבעי כשמישהו אמר שנוסעים ל"סבתא ואמיל" או שאני רוצה לישון אצל "סבתא ואמיל" או שצריך להתקשר ל- "סבתא ואמיל".

כמה שנים אחרי שאבא של אבא שלי נפטר, ההורים של אמא שלי החליטו שהגיע הזמן שסבתא שלי תכיר גבר חדש. הם פרסמו בשבילה מודעה בעיתון, והלכו לפגוש מועמדים. אמיל היה מורה למתמטיקה, אלמן רומני עדין ונאה, והוא הצליח לעבור את המיונים הקפדניים לשלב ב'. אחרי כמה דייטים, אמיל התקבל למשפחה ועבר לגור כאן, עם סבתא שלי, בבית הזה. הוא אהב לעבוד בגינה. היה אלוף בהכנת ליקר אגוזים, ובמיוחד אהב לצבוע: שולחנות, כסאות, סורגים, לא חשוב מה.

כשסבתא שלי נפטרה, אמיל היה כמעט בן תשעים. היה ברור לכולם שהוא לא יוכל להשאר לבד בבית הזה, ולכן הוא עבר לגור אצל הבן שלו. אישתו של הבן, ("הקרפדה") לא כל כך שמחה מהעניין, וזה בלשון המעטה. בהתחלה הם כמעט שיכנו אותו באיזה חדר בבניין המשרדים שבו הבן עבד. רעיון חולני. בסוף הקרפדה נכנעה, ואמיל קיבל חדר בעליית הגג של הדירה שלהם בתל אביב. מי משכן איש בן תשעים בעליית גג?! טוב. די. אני לא רוצה לכתוב כלום על הבן הזה והקרפדה שלו. אני לא מכירה אותם. אני לא מכירה אותו. אני לא יודעת כלום על ההיסטוריה של הקשר שלו עם אבא שלו. אני יודעת רק שמאז שנולדתי ועד שסבתא שלי נפטרה, כמעט כל שבת היינו באים לבקר את סבתא ואמיל. את הבן שלו ראיתי אולי פעם בשנה. ואני לא יודעת מי אשם בזה.

בכלל מקרה, אמיל גר בעליית הגג של הבן שלו כמה שנים. לפעמים נסענו להביא אותו אלינו, לארוחות או חגיגות, אבל אחר כך הוא כבר לא רצה לבוא. היה לו קשה או לא נוח, והוא התחמק. והשמועות מספרות שהייתה לו חברה חדשה, בספסלים של תל אביב.

אמיל הגיע בצלילות גמורה לגיל תשעים ושלוש, ואז פתאום הסתבך הסרטן. אשפזו אותו לפני שבוע. לא הספקתי לבקר אותו וכבר ביום חמישי בבוקר הוא נכנס לטיפול נמרץ. בלילה שבין חמישי לשישי הוא נפטר, לבד. הבן שלו היה בבית, ישן, עם טלפון מכובה. איך לעזאזל אפשר.

-" מצאנו את הטלפון הזה בתיק הרפואי הישן. אנחנו לא מצליחים להשיג את הבן. המצב שלו קריטי. צריך שמישהו יגיע לפה עכשיו".

-" טוב."

הלוויה הייתה ביום שישי בצהריים. היה חם ולח. כאבה לי הרגל נורא. לוויה שקטה. אפאחד לא בכה. תשעים ושלוש זו שיבה טובה. הוא לא סבל.

הייתי צריכה להביא לו פרחים מהגינה, ולא זכרתי.

 2.

החלטתי להשאיר אותה. את החתולה. שתחסל פה את העכברושים העכבישים והג'וקים. אני מאמינה גדולה בפרמהקלצ'ר.

היא כבר קיבלה חיסונים ותילוע. דרוש שם.

3.

אין לי בחור, ובכל זאת סגרתי את כל הכרטיסים בכל האתרים. אולי זה משהו זמני, אבל לגמרי נמאס לי.

מוכרחים להיות שם בחוץ בחורים נורמליים, אינטליגנטיים ונכונים לאהוב.

מוכרחות להיות דרכים להכיר אותם.