~

אתם יודעים מה? אני מרגישה כמו האוטו שלי. גרוטאה. גרוטאה בשלב הזה שבו דברים מתחילים להתקלקל, דבר אחרי דבר. משהו שצריך להפטר ממנו מהר. זה חרא, להתקע בגוף כזה. הייתי צריכה לחיות בגוף אתלטי שיכול לכבוש פסגות ולטפס על קירות. במקום זה מרתקים אותי. אסור לי לשבת. משהו, עוד לא ברור מה, לוחץ לי על איזה עצב, ואיבדתי תחושה בכף הרגל. אני צריכה לשכב. שבועיים לשכב. בשבוע הבא אני צריכה לעשות CT ואם אני שוב פתאום לא אוכל לעמוד ככה אני צריכה לטוס למיון. ובלי קשר אבל במקביל, אתמול באיכילוב הלבנות שלי הגיעו ל- 1.8, שזה אמנם לא שיא, (בדצמבר הייתי על 1.6), אבל זה, המממ, לא רחוק. וזה חרא חרא חרא, במיוחד אם אני לא אשלוף "שנה כיוון" בקרוב ואתחיל לעלות. 

בצהריים פיצי אמרה שהיא מעריצה אותי. שאם היא הייתה במקומי, עם כל העניינים האלה, היא הייתה רוצה למות, ושאני כזאת לוקחת את הכל בפרופורציות, בצורה כזאת בריאה.

"זה לא נכון", אמרתי לה. "המצב הנפשי שלי כרגע מאוד רעוע. מאוד מאוד רעוע. אני לא רוצה למות, אבל, איך לומר, אני מרגישה דיי אומללה"

היא הכינה לי עוגה. חמודה כזאת. הן באו שלושתן, חברות שלי, כל אחת עם צלחת של דברים טובים עבודת יד, וישבו איתי בחצר עד אחת בלילה, להסיח את דעתי. זה היה לפני שידעתי שאסור לי לשבת, וזה הצליח. צחקנו כהוגן. היה כיף.

אבל היום האורטופד הבהיל אותי ("אל תבהיל אותי. אני כבר בהולה. בבקשה תשתדל להרגיע, טוב?" "טוב. זה לא שאין לך רפלקס לגמרי. יש לך. אבל הוא מאוד חלש. יחסית זה נראה בסדר. אבל שבועיים תשכבי. וקחי כדורים כאלה וכאלה. את על סטרואידים? אז קחי גם כאלה. ותעשי CT דחוף ורנטגן עכשיו, ותבואי שוב עוד שבוע, ואם משהו קורה או משתנה תתקשרי אלי מיד).

כזאת גרוטאה. מתפוררת. חסרת אונים וכועסת. זה לא הוגן. למה דווקא לי.

למה דווקא לי. למה דווקא לי, ולמה עוד ועוד. דיי. מספיק כבר. היה לי מספיק. יש לי מספיק.

נשימה עמוקה.

בבקשה אל תגזימו עם תגובות מרגשות, כי אני אבכה, ואת זה אני עושה יופי גם בלעדיכם. עכשיו, נגיד, יהיה זמן טוב להיות משעשעים ושנונים. וציניים.  אחרי הכל, עכשיו שנחשפתי לויזאוליות המקסימה של הזנב שלי, אני בהחלט מתכוונת להשתמש בו.

וזה שישב לידי כל הסמסטר אומר:

"פריצת דיסק?! מה עוד הם לקחו?"