~

אני מוכרחה לכתוב עכשיו, מוכרחה ולא יכולה מפאת מעבר הפאזה הזה, שבו קוראים של הבלוג הפכו חברים ששותים איתם קפה, או הולכים איתם להופעה, או מנהלים איתם שיחות נפש, או מתפשטים למולם, או מתגעגעים אליהם בלי קול או עם קול או שולחים להם מכתבים של דפוס או מדברים איתם בטלפון או עורגים אליהם או מדמיינים אותם או מקנאים להם או מתייסרים ומתענגים בהם בעת ובעונה אחת.

אני מוכרחה לכתוב כאן עכשיו, כי נדמה שרק מול המסך הזה מצליחות לצוף מתוכי המילים האלה, כמו גוויות נפוחות, כחולות, מתוך חשכת אגם. אני מוכרחה לכתוב עכשיו וכאן ולכן מבקשת מכל האנשים האלה בכל לשון של בקשה, הגיבו פה כרצונכם, בכל המילים שתרצו, בכל שם שתבחרו בו. תכתבו שאני טועה שאני לא מדברת על זה. תכתבו שאני צודקת. תכתבו שאני מזיקה לעצמי עם השתיקות האלה, תכתבו שבסוף אני לא אוכל לשאת בזה יותר, תכתבו הכל ועוד קצת, כאן, או במייל, או בשניהם, אבל אל תשאלו אותי מה קרה, ואל תשאלו בקול רם. אני לא יכולה להקריא את הכתבים האלה בקול רם  בחדר הריק. לבטח לא אוכל לענות לכם. אולי רק להתענות למולכם.  הניחו לי בזה.

אנא, אל תשאלו אותי דבר על הכתבים האלה של האלכסון [/].    

[1/]  

מגיע לי. מגיע לי. מגיע לי. מגיע לי. מגיע לי. מגיע לי.

(כמה מתאים להכות עכשיו מכות קטנות של יום כיפור

על מפתח הלב).

מגיע לי להתייסר ימים ארוכים.

לא ימים. שבועות.

שבועות ארוכים. ארוכים.

חודשים אפילו.  

מגיע לי לבעור מגיע לי להשתנק מגיע לי להשתתק מגיע לי להשאב לתוך עצמי, להקרע

מגיע לי להתפלש בזה כמו כלבה מוכה בבוץ, כמו פיסת לכלוך באקונומיקה

מגיע לי להתפרק מזה ולא להיות. ולהיות כולי בגוף המתפרק. לכאוב מגיע לי.

מגיע לי.

אינווידייה מאכלת.

[2/]

אינווידיה בבת אחת

כמו אלף סיכות

ורגע ארוך של כאב מתפשט

נדמה שכל נוירון צווח, התפתל ונרעד

כשהלב

נזרק לסיר של מים רותחים

ומתוך הצרחות 

לא הרגיש דבר

פרט לבעבועי שלפוחיות כוויה.

(עכשיו זה כואב).

[3/] (אבל למה)

צדק פואטי פשוט. באמת מגיע לי.

[4/]

מול חורים שנפערו (חורים שחורים) 

מוכרחים ליצור איזה כוח, שיוכל להתנגד לכוח המשיכה.

אבל אני לא יכולה כי אני חלשה. אני עוד חלשה.