דרמטיזציה של הבל זו הייתה. היום כל היום התהפכתי בקרבי. ישנתי עד הצהריים ואחר כך הלכתי למעבדה וללימודים, ובאוטו שמעתי Morcheeba ישן והחלונות היו פתוחים וחשבתי, הנה אני מתרוקנת מהרגש הזה. והיה חם ולח ועל הכביש היו הרבה מכוניות שנסעו מהר, והאצתי איתם למהירות מופרזת ואמרתי לעצמי- את יודעת בדיוק מה את צריכה עכשיו: נשימה עמוקה ולשים בצד ולהתחיל מחדש.
אבל להתחיל מחדש זה להניח לכל הרגש הזה להתפרק מעצמו בארכיון המחשבות שלי וכמו טוקסואידים מהסוג האלים ביותר הוא עלול להרעיל אותי מבפנים.
הכתבים של האלכסון, (איזה שם מוגזם הם קיבלו), קודם רציתי למחוק אותם ואחר כך כבר לא.
ואני לא יודעת איך אבל יהיה בסדר. יהיה בסדר.
יהיה בסדר איתם. יהיה בסדר איתי. יהיה בסדר לבד או ביחד, או קצת לבד ואחר כך קצת ביחד, או הרבה ביחד, אם יהיה לי מזל. יהיה בסדר חולה או בריאה. יהיה בסדר לקום בבוקר וללכת לישון מאוחר מחוממת בגוף אחר, או בשמיכה. יהיה בסדר לקרוא ולכתוב יהיה בסדר לאהוב. יהיה טוב.
"גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיוֹת
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף." (יונה וולך. מתוך: שירים שאחרי הספרים ומן העזבון).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
