השבוע אני בכל המקומות אבל בשום מקום. מה שחשבתי שכבר גמור פתאום נפרם. מה שחשבתי שהוא המקום להיות בו התברר כמקום שאני לא רוצה לחזור אליו לעולם. מה שחשבתי אולי לעשות עומד להיות הדבר שאני עושה עכשיו בכל הכוח, ומה שאני אמורה לעשות עכשיו בכל הכוח, הפך לדבר שאני נלחמת בעצמי כדי שיעשה.
וברקע של כל זה - ספטמבר. ספטמבר שהוא תיכף אבל עוד לא, ואולי, ונראה, ועוד מעט. שהוא בינתיים. לפני הסתיו. לפני החגים. לפני סוף הלימודים ולפני המבחן. לפני האיש שעוד לא פגשתי. לפני המילים שעוד לא כתבתי. לפני מה שיבוא אחר כך. לפני השנה הבאה.
ספטמבר השנה הוא חוסר וודאות מלא בתאריכים וודאים שהם קצוות של מקפצות. אני צועדת עליהן ערומה מעל תהום לבנה, מסנוורת, ואני מנסה, בחיי שאני מנסה, אבל אני לא מצליחה לפתוח את העיניים ולראות לתוכה.
דיוקן עצמי.
איזה מוזר זה לדעת בדיוק מה אני אקנה במתנה
לאיש שעוד לא הכרתי.
איזה כיף יהיה אם הוא ישמח באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
