~

(וגם אלה שכן...)

לא קראתי חמישה מאמרים בפתולוגיה. לא שיננתי שמות של עצמות בלטינית. לא סיימתי את המצגת שלי בתאי גזע. לא חשבתי אפילו על שמונה צלחות התאים שלי שמחכות לי במעבדה.

(מסקנה: אני עוד במוד של חופש, בעוד הסימסטר מאיץ אקספוננציאלית משבוע לשבוע. תתאפסי על עצמך גברת ליתוס, פן תמצאי את עצמך לפּוּפָה בּבֲּרוֹך אָרוֹך כּמוֹ שרוֹך.

מאידך,

שתינו קפה של בוקר בבית קפה ריק ונסענו לטיול עם הכלבים. במנזר קנינו שני ליטר של שמן זית כבישה קרה וזעתר, ובאבו גוש שני קילו חומוס ופיתות, ונהגתי בארבע על ארבע שלו ביער וגילינו שביל אחד סודי על הגבעות מעל שער הגיא ועשינו פיקניק והיה קל ופשוט וכיף ככה, בלי משקולת של שני טון שממלאת לי את החדר השמאלי. (ובכל זאת הרגשה קצת מוזרה. אני צריכה להתרגל).

כשחזרנו אכלנו תפוז ראשון שנפל מהעץ שלי. 

אחר כך בא קוסם לתקן לי את המחשב: התפוצץ לי דיסק בתוך כונן D. "תופעה נדירה שקורית לאנשים נדירים", כך הוא אמר והפעיל את קסמיו והתקין לי כונן חדש-משומש, ושקשקנו בישן כמו ברעשן, ואחר כך ישבנו לנו בגינה והיה קור כזה נעים של "עוד-מעט-ירד-פה-גשם, בוא-ונשאר-בחוץ" אבל לא ירד.

ונלוש קפצה לעשר דקות וברחה (ככה זה כשחיילים, הלו"ז, גם כשהוא לו"ז שבת, צפוף מאוד), ובלילה קיטי באה לדבר על כל מה שיסיח את דעתה מפרפרי הבטן של הדייט שלה, ואני שמחתי להסיח את דעתה בסוגיות הלב שלי, ומוזר, איך יכולתי לדבר על זה, ואיך הסברתי לה את המצב (הטכני, וגם הרגשי) במין שלווה כזו, וקיטי אמרה לי: "אפשר לשמוע בקול שלך שאת בסדר. אולי זה מסוג הדברים שככה צריכים לקרות", ואני חייכתי אליה ואמרתי "נכון", וגם "כנראה שכן", וגם "מדהים שכבר תשע שנים מאז רבין, נכון?"

ומחר שבוע חדש.

 נ.ב.: תודה לצלם החצב שבכותרת על ששלח לי אותו, ועל שהרשה להשתמש בו, ועל שהוא.