~

..."והנה הלילה, בחמש בבוקר, התפשרתי עם אותו שיתוק כפייתי

ובקשתי שיאפשר לי לכתוב - ולו משפט אחד."  (ר.צ.)

נורא קשה לבחור את המילה הראשונה שתאמר מתוך השקט.  אחרי שחיפשתי בתוכי כל הלילה, הלכתי לחפש בספרים. כשאני מחפשת בספרים קורים לי דברים מעניינים. קודם כל מצאתי את עצמי קוראת מחדש את סיפור הבריאה הראשון ("זכר ונקבה ברא אותם") ואת סיפור הבריאה השני (זה של פרק ב', "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתיה"), ומצאתי את עצמי ממשיכה גם לקין והבל ונוח והמבול. לא קראתי סיפורי בריאה מאז בית הספר היסודי (לא ככה ברצף), והיה לי כיף,  אבל לא מצאתי מילה שתמשוך אותי מתוך התוהו ובוהו הפרטי שנקלעתי אליו, חזרה  אל העולם.

המשכתי וחיפשתי את המילה הזו גם באלתרמן, ובוולך ובסירקה טורקה, ובשיר אחד ישן של דני רובס, והרגשתי כמו ציידת קדמונית, מתגנבת שפופה בשדות של מילים, לעקוב, לזנק, לקרוע את הבטן הרכה של השתיקה עד שדם סמיך וחם ירטיב את העשב. העוזניה תגיע ראשונה. אחר כך יבואו נשרים, ואחרון יבוא הרחם, דק מקור ומדוייק. אחרי הכל באים הרחמים.

ובסוף, שהפך להיות הסוף רק בגלל שלא המשכתי אחריו, בין הדפים של אבן חזם האנדלוסי, מצאתי מכתב שכתב(ת) לי פעם. "והנה הלילה", כתב(ת) לי שם, וליטפתי את הדיו וקראתי, נשענת עליו כמו על שער חלוד, עם כל הגוף, בכל הכוח, להביס צמחים וערמות של חול, להזכיר לעצמי שפעם היה כאן איזה פתח, שעוברים דרכו לשום מקום, ושם נולדות מילים, ושם נולדות אהבות, ושם שוקע געגוע.

צילום של Chase Jarvis

חזרתי.  התגעגעתי.