~

פרק ראשון  ובו בעיקר מחכים.

ברדיו במונית בדרך לאיכילוב דיברו על מלחמת יום הכיפורים. היתה הקלטה של גולדה מאיר וגם צפצופי אזעקה שקטעו את השידורים וססמאות מצחיקות יותר או פחות כמו "סיר בשר! סיר בשר!" וגם "שרב כבד". כולנו התמלאנו נוסטלגיה. אני נזכרתי במלחמת המפרץ ובדפי העבודה שהמורה שלחה לנו. אני זוכרת שהיה שם תשבץ ומתחתיו ציור של דג עם מסכת אב"כ  והיה כתוב "אל תידג" ואני חשבתי שזו השנינות בהתגלמותה. אמא שלי נזכרה שבשבעים ושלוש היא ואבא שלי התחתנו. זה היה בקיץ, ומי חשב אז שבסתיו תבוא המלחמה. הנהג רק שתק, אבל אני בטוחה שגם הוא התמלא נוסטלגיה, עד שהגענו לאיכילוב, והוא התנער, הוריד אותנו ונסע.

את הדרך להמטלוגיה (מחלקה ה') כבר ידעתי, אחרי שבפעם האחרונה הלכתי לאיבוד ועברתי את כל המחלקות עד שמישהו אמר לי שאני צריכה לעלות עוד קומה. אחרי התור הלחוץ (אנשים כעסו וגם צעקו וזה לקח איזה רבע שעה), הפקידה לא מצאה את התיק שלי. אולי זה כי הקדימו לי את התור באופן דחוף, ואולי כי פשוט עוד אין לי תיק בהמטולוגיה. אחרי חצי שעה של חיפושים ואנשים רוטנים מאחורי בתור, הגיעה פקידה אחרת, מצאה את ההפניה שלי, ושלחה אותי למשרד של קופת חולים להביא עוד איזה טופס 17 שהתגלה כחסר, למרות שהבאתי חמישה אחרים מהבית. הלכתי לקופת חולים (זה מול מחלקה ג'). חיכיתי חיכיתי חיכיתי (בתור), ולבסוף קיבלתי את הטופס וחזרתי לחכות עוד קצת בהמטולוגיה, הפעם בתור לרופא. כשסוף סוף נכנסתי אליו, הוא אפילו לא השתין לכיווני. "אה. ליתוס זו את?", הוא אמר לפני שהתיישבתי. "גשי לחדר האחיות, שימצאו לך מיטה ויקראו לי". האחיות היו עסוקות, וכשמישהי שם התפנתה היא  אמרה שאין מיטה, ושכבר אמרו לרופא, ושאני אחזור אליו ואגיד לו את זה ושהוא ימצא מקום חלופי. אז חזרתי אליו אבל הוא דיבר בטלפון, ותוך כדי נכנס אליו עוד איזה רופא, ואני הזכרתי לעצמי שמספיק להיות פוחדת, לא צריך גם כועסת, ונשמתי עמוק והשתדלתי לספוג את הדמעות בדיפוזיה חזרה אל העיניים. אמא שלי, בניגוד אלי, דווקא הרשתה לעצמה להתעצבן, למרות שהסברתי לה שככה זה בבית חולים, ובמיוחד במחלקה שבה לא מכירים אותך. זה לא כמו בראומטולוגית, שכבר יודעים מי אני ומה בדיוק אני עושה שם, וכשהרופאים עוברים במסדרון הם מזהים את הפנים ואומרים שלום. אמרתי לה את כל זה אבל בעצם בעיקר הרגשתי כמו סחורה פגומה על פס יצור איטי במיוחד. 

אחר כך אמרתי לו מה האחיות אמרו, והוא אמר שהוא ידבר איתן ושאני אלך לחכות ליד החדר שלהן. אחרי איזה רבע שעה איזו אחות יצאה ואמרה שעד שתתפנה מיטה זה יקח איזה שעה. טוב. מה נעשה? חיכינו. אחרי חצי שעה, יצאה אחות נחמדה ואמרה שאולי, אם אנחנו רוצות, שנלך לאכול משהו, ושנחזור לקראת אחת. אז הלכנו, אמא שלי ואני, שתינו תה קר וקפה חם ואכלנו, אפילו שלא היה לי תאבון. אני שונאת לאכול בבתי חולים. פחדתי והייתי במתח ואמא שלי סיפרה לי סיפורים, עד שבאחת חזרנו למחלקה, וכולם קיבלו אותנו בקריאות שמחה. הנה את! חיפשנו אותך! בואי! והושיבו אותי על מיטה בחדר גדול, מוקפת בעשרה אנשים מחוברים למנות דם מכל מני סוגים. אחר כך בקשו מאמא שלי לצאת והלכו לקרוא לרופא. אמא שלי לא יצאה ונשארה לשעשע אותי בינתיים וטוב שכך, כי רק אחרי חצי שעה האחות חזרה לבשר לי שהרופא הלך לאכול (!) .

פרק שני ובו מתכוננים.

"הבדיקה", הסביר לי הרופא, "היא מאוד קצרה. את תשכבי על הבטן. אני נותן לך זריקת הרדמה, ואחר כך נכנס עד לעצם, כאן". ונגע בעצם האגן שלי, מעל הישבן, מצד שמאל. את לא תרגישי כלום עד שאני אתחיל לשאוב. השאיבה לא נעימה, אבל היא לא נמשכת הרבה זמן. אחר כך את שוכבת פה עשרים דקות, ואחר כך הבייתה. אנחנו נחבוש אותך, ואסור לך להתקלח היום, אבל את יכולה לחזור לפעילות מלאה. מחר אפשר להוריד את התחבושת."

טוב.

הוא ביקש מאמא שלי לצאת, סגר סביבי את הוילון וקרא לאחות.

"אז אנחנו מתחילים".

פרק שלישי שיש בו בעיקר כאב

על הבטן, כל מה שראיתי היו המצעים של המיטה, הוילון של בית החולים והבטן של האחות. זריקת ההרדמה הייתה כואבת. זו זריקה ענקית, וכל פעם הלחץ השורף הזה של החומר ואז הוא נכנס עם המזרק הלאה, יותר עמוק לתוכי, ושוב מזריק ועוד ועוד עד העצם. זו הרגשה נוראית, המגע של המחט בעצם. הוא דופק עליה כמה פעמים. אני מתכווצת. אחר כך הוא יוצא ומחכים קצת, להרדמה. אני נושמת עמוק. יהיה בסדר, אני חושבת לעצמי, ומשחזרת בראש את כל הדברים הכי הכי כואבים. מכה באצבע הקטנה של הרגל. כאבי הגב של פריצת הדיסק. עקירה של שן בינה. מי מלח על דלקת חניכיים. "אני מתחיל", הוא מודיע. אני נושמת עמוק.

הוא נכנס עם המחט. עד העצם אני לא מרגישה כלום, אבל כשהוא חודר את העצם הוא לוחץ חזק נורא, ואז יש מן "פאף" כזה, וכאב נוראי, והלחץ יורד. אני מתכווצת בלי לזוז ומזכירה לעצמי לנשום. "עכשיו תרגישי שאיבה. זה לא נעים", הוא אומר. אני שותקת. האחות מסתכלת עלי. "את בסדר?", "כן". הוא שואב. זה כואב נורא. נורא נורא כואב. לא כמו מכה ולא כמו זריקה ולא כמו פריצת דיסק ולא כמו דלקת חניכיים. לא יותר, אבל אחר לגמרי. כואב פנימי כזה, ממוקד. שאוב. כואב נורא ואני לא מוציאה מילה. לא כי אני מתאפקת. סתם כי אני לא מוציאה מילה. הכאב משתק אותי. דמעות ממלאות לי את העיניים. אני סופרת שמונה שניות. זה נגמר. אחר כך הוא שואב עוד פעם. אחר כך האחות שואלת אותו "ניקח עוד אחד?" והוא אומר "למה לא" ושואב שוב. אחר כך מגיע שלב של גירודים כאלה. אני לא יודעת מה בדיוק הוא עשה שם, אבל הרגשתי כאילו הוא חוצב לי בתוך עצם האגן, והאמת היא, שזה כאב יותר מכל השאיבות של קודם. ואז זהו. בבת אחת זה נגמר. הרופא הלך, והאחות חבשה אותי ואמרה לי לשכב על הגב והלכה לקרוא לאמא שלי. העיניים שלי היו מלאות דמעות, בעיקר של נפילת מתח.  אני חושבת שכל הבדיקה לקחה חמש דקות, אולי, וזה באמת כאב פחות ממה שדמיינתי, אבל היה ממש ממש ממש לא נעים.

פרק רביעי ובו אני מרגישה קצת לא טוב.

אחר כך הרגשתי קצת לא טוב. היה לי קר נורא והייתה לי סחרחורת (האחות אמרה שזה בגלל הכמות הגדולה של ההרדמה). כיסו אותי בשמיכת צמר ועצמתי עיניים. אמא שלי אמרה לי שאני אשן כמה שאני רוצה, אבל עצמתי בעיקר כדי לא לבכות, שהיא לא תבהל. אחר כך אמרנו תודה לכולם והלכנו לאכול צהריים ולקנות מתנות, עד שנגמרה ההרדמה והתחיל לכאוב לי. לקחנו מונית הביתה.

עכשיו בבית. לקחתי כדור נגד כאבים. אני עוד קצת מסוחררת וקצת מותשת, בעיקר מהטלטלה הרגשית הזו, של אי הודאות והפחד. עוד לא בכיתי אותה מעלי, וזה בטח יבוא עוד מעט, אני אזמן את הבכי הזה, שאחריו תבוא הקלה גדולה. כי תכלס - הבדיקה הזו סוף סוף מאחורי, וכמו שכתב יפה  יענקל'ה רוטבליט -  עוד שדות פורחים יש לפנינו. זה וגם.