~

בבית הקפה הקטן שליד הקולנוע האורות תמיד עמומים, ובזמן הקצר שלפני הסרט היא יכולה להרגיל את העיניים לעבור מהאור הבהיר של הרחוב לחשכה הגמורה של האולם. מלצרית חמוצה מושיטה לה תה והולכת, והיא מערבבת בתנועות מהירות את הסוכר ומדליקה סיגריה אסורה. "זאת עם הכובע", הם קוראים לה. שיהיה.

גם בקופה כבר מכירים אותה. "ארבע עשרה באמצע", היא מזכירה להם בכל זאת, ולוקחת נשימה עמוקה כשהם שואלים כמה כרטיסים.

"רק אחד", היא לוחשת לתוך הזכוכית, ובתוכה חורצות המילים כמו ציפורניים. היא מביטה ביד שפעם הייתה שלה מגישה את הכרטיס לסדרן, נכנסת לאולם הריק ומתיישבת. 

היום קלינט איסטווד, פרדיננד, היא מחייכת, מניחה את הכובע על הכסא שלידה ועוצמת עיניים. זה הוקרן בשנת 92. היא זוכרת, והיא לא תפקח אותן עד שהסרט יגמר.

 היא חשבה שהיה שם, ברגע ההוא, כל מה שהייתה צריכה בשביל לחזור לעצמה. היא בדיוק סיימה את הקפה שלה כשהוא דפק.

-"שניה", היא לחשה מעברה השני של דלת העץ המתקלפת, לקחה נשימה עמוקה ופתחה לקראתו את הבריח, ואת שני המנעולים ולבסוף את הדלת עצמה, . הוא עמד בשיער רטוב בכניסה לדירה הקטנה שפעם הייתה שלהם ובקרוב יכנסו בה אנשים זרים, ועוד לפני שפשט את המעיל חיבק אותה כמו מתוך געגוע.

אחר כך הוריד את המעיל והניח אותו על הכסא הקרוב לדלת. "אני אכין לנו תה", היא חשבה לעצמה ונגשה למטבח. בדיוק סיימה למלא את הקומקום כשהוא התגנב מאחוריה ולחש שהיא חסרה לו. היא ידעה שהוא לא באמת מתכוון, אבל, היא חשבה לעצמה, למי איכפת. הוא השתוקק למגע והיא לחצה על הקומקום החשמלי והסתובבה מתענגת לתוך החיבוק שלו, מצמידה את הלחי שלה לסוודר שלו, בדיוק מול מפתח הלב. הסוודר דקר אותה, אבל האצבעות שלו טיילו לה לאורך השדרה, מהשכמות למטה ואז בחזרה, מתגנבות אל העורף, מצמררות. היא לא זזה, ורק כשהקומקום קפץ היא התרחקה ממנו מחייכת.

את התה הם שתו בסלון. הכל היה מסובך והם דיברו על שום דבר ועל כל השאר. הוא ליהט בין הספל החם לירך שלה, קודם מעל ואחר כך מתחת לחצאית שלבשה לכבודו. אחר כך הובילה אותו אל חדר השינה. בינה לבין עצמה היא קראה ללילה ההוא ליל תאוות הבשרים. היא ידעה שהיא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה הלילה, וגם הוא, ואף אחד מהם כבר לא חייב לשני שום דבר, זולת לנהוג בזהירות רגישה מהסוג הנדרש במקרים כאלה. היא הזכירה לעצמה שהוא לא מכיר את הזולת הזה. 

כמה שעות אחר כך, חמימות התנור הפכה את החדר יבש ומחניק. הוא השתעל מתוך שינה והיא התיישבה במיטה, פתחה את החלון אל הגשם, וחשבה לעצמה שזה קצת כמו לשבת באמבטיה ערומה מתחת לתנור, ולגלח את הרגליים באיטיות זהירה, שלא לחתוך.

[#1]

לילדה הזו קראו אביגיל, והיא לא רצה מפני אף אחד ולא לשום מקום. היא גם לא בכתה בגלל משהו מסויים. כלום לא היה עצוב. הבכי קרה לה כמו גשם פנימי: נדמה היה לה שהטיפות נוצרות בתוכה כל הזמן  (כל עוד הגוף שלה חי וחם ושבעים אחוז ממנו מים) - האדים  נאספו בה לאט, ענני נוצה רכים ומרחפים, כמו ערפילים של בוקר, וככל שעברו הימים האפירו והסמיכו בה העננים עד שהטיפות שלהם היו עגולות כל כך וכבדות, שהן פשוט נפלו מתוכה, מציירות שבילים רטובים על הפנים המאובקות, צונחות מפניה ומתרסקות כמו חרוזים של זכוכית.

אביגיל ישבה על השביל, נשענת על הגדר שמעברה השני נפרש שדה החיטה הגדול של ראבלי. זה היה שדה חיטה עצום, וראבלי עצמו, זקן נמוך וגרום היה מהלך דרכו כל היום, כובע הבוקרים שלו בולט מעל החיטה המבשילה. ראבלי היה מפלס בשדה שלו שבילים כל האביב. הוא הלך הלוך וחזור, סופר צעדים, מסתובב סביב עצמו ואז פונה בזויות חדות לכיוונים אחרים, לפי רישום סודי ומדויק להפליא. אף אחד לא ידע את פשר השבילים או את קסמם, אבל הילדים אהבו לשבת על התל שמעבר לכביש ולעקוב אחרי כובע הבוקרים המרחף מעל השדה, ובקיץ כשהיו השיבולים מתייבשות, התאספו הילדים להשקיף על גופו של ראבלי נגלה ברגע נדיר של קציר, ובכל שנה נדמה היה בעיניהם כפוף יותר וגרום יותר משהיה בשנה שעברה. הילדים התווכחו אז האם ייתכן שראבלי מתכווץ בזמן שהם עצמם גדלים, או שאולי  רק הם גדלים, ואילו ראבלי נעצר ונשאר נמוך וגרום באותה מידה. בעוד הם מתווכחים קרא פתאום אחד הילדים ששמו היה פרונוֹ והיה קטן ופרוע: "הביטו!", והצביע אל המקום שמעבר לגדר, אל חצר הבית הישן עם הדלת הכחולה, שם טיפס ראבלי הזקן על המכונה הגדולה והרועשת, ויצא לקצור את החיטה שלו שורה אחרי שורה, רומס ומעלים תחתיו את שבילי האביב שלו, ממש כמו שהעלימה רוזי פירורים משולחנות בכף ידה השמנה, וכמו שהעלימה אביגיל את חבטות המקל בדמעות שלה, המתנפצות. 

Panoramic Images