~

אני לא כותבת כי אני לא מאוהבת. לו הייתי, זה היה פוסט נהדר, שיש בו התרגשות וחוסר ודאות ובטן מלאה בפרפרים לבנים. פגישה וחיוך, אולי גם מגע. בעור היו רוך וחספוס. במבט היה סיפור שאפשר היה לפרום, ואפשר היה לללכת לאורכו כמו לולין על חבל, ואפשר היה, בעיקר בלילה, לצלול לתוכו.

אבל אני לא מאוהבת. לעזאזל, אני אפילו לא טיפה מאוהבת. אני כל כך לא מאוהבת עד שיש בי המון מקום, ורגשות שאמורים לשבת צפופים, להרמס תחת טונות של קונפטי פרפרים לבנים והתרגשויות ואושר, זוחלים עכשיו לאורכה ולרוחבה של הבטן שלי, טווים חוטים שחורים עבים ומתגלמים בתוך במבות שחורות ששוקלות מאה טון כל אחת.

ומלבד העובדה שאני לא מאוהבת,  גם העיניים שלי לא בסדר. מסתבר שיש לי פצעים על הקרניות, אולי בגלל היובש או אולי בגלל משהו אחר, ואחרי חודש של טיפות ומשחות היום בביקורת הסתבר שהמצב, במקום להשתפר, מאוד החמיר. הרופאה נבהלה והבהילה אותי, ועכשיו יש לי הפניה דחופה למומחה לקרניות ואני צריכה לחזור אליה עוד שבוע. חוצמזה, כדי שיהיה מעניין, עשיתי היום גם בדיקת דם ומסתבר שאני בשפל הכי נמוך שהייתי בו מימיי (1.3 WBC, שזה כמו להגיד שאני כמעט נטולת מערכת חיסון, נא לא להתעטש עלי), ומחר אני צריכה שוב לעצור את החיים (כבר הודעתי בעבודה) ולקחת מונית לאיכילוב, לראומטולוגיה.

 אוף. לא בא לי להתאשפז ולא בא לי להעלות את המינונים של התרופות, ולא בא לי שתפגע לי הראייה ולא בא לי להיות כאן ועכשיו וככה, והעניים שלי יבשות ואין לי דמעות, אז אני אפילו לא יכולה לבכות את זה.

.

רגע אחרי שכתבתי את כל זה, בא אריה והיה מתוק ושתה לימונדה והסביר לי על המחשב החדש שלי, שהוא מהמם. 

כמעט בכיתי עליו. הוא אמר שנורא כיף למכור לי מחשב, שאני ככה מתרגשת.

אמרתי לו, אתה לא מבין איזה יום של בשורות מחורבנות היה לי, ואז אתה מגיע בערב עם המחשב שהזמנתי בבוקר. כל כך רציתי שהוא יהיה מוכן היום, ולא האמנתי שזה יכול להיות. אתה האור של היום הזה. עכשיו אני יכולה לשחק במולטי-טאצ'ינג כל הערב, ולשכוח את כל הצרות, לפחות עד מחר.

הוא אמר, איזה כיף למכור לך מחשב!

אולי את רוצה עוד משהו?

אני צריכה עכבר אלחוטי חדש. העכבר שלי נשבר.

אני יכול לבוא מחר. 

אה. אני לא אהיה פה מחר.

זה משפט רק כאילו-מורבידי. ציניות היא מגן שקוף, ישר רואים דרכה.

אבל באמת: בבוקר אני באיכילוב. בערב, (אם לא יהיו התפתחויות דרמטיות), אני אמורה להיות בכרמן של ביזה.

אז עכשיו הקטנצ'יק שעוד אין לו שם נטען כהוגן, ומחר הוא יבוא איתי.

ככה, בחדר ההמתנה אני אוכל לסיים את הכתבה שאני אמורה להגיש מחר ועוד לא התחלתי לכתוב,

ולקרוא את החומר שאני אמורה ללמד ביום שלישי ועוד לא עברתי עליו,

ולהיות יצרנית ויצירתית ופרודוקטיבית עד מאוד.

מעניין, שדווקא כשהגוף שלי נחלש, אני נוטה להגביר הילוך. לעבוד יותר, לישון פחות.

כמו עצים שאין להם מספיק מים, והם פורחים בכל הכוח שנשאר.

אולי היא צודקת כשהיא אומרת שזה לא טוב לי מה שאני עושה, שאני מגבירה ככה. שזה להתכחש למה שאני באמת.

שבמקום להאט אני מאיצה. במקום לקבל אותי ככה, מתפרקת לפרקים, אני נלחמת. "למה את מבזבזת אנרגיות יקרות, כשאת זקוקה להן?", היא שואלת אותי. אין לי תשובה טובה. רק שאני באמת לא מרגישה חולה. לא כואב לי כלום. הרגע חזרתי מיומיים של הליכה במדבר. אני שזופה ומחוייכת.

אבל אולי היא צודקת? אולי אני ילד שמתעקש שהוא יכול לבד, ולכולם, חוץ ממנו, ברור שאם הוא ימשיך ככה עוד רגע הוא יפול?

בדרך הבייתה אני מתקשרת לאמא שלי, ומספרת לה את כל החדשות. על העיניים, והבדיקות, ואיכילוב. היא רוצה לבוא איתי. אני מסבירה לה שאין צורך. סתם ייבוש בחדרי המתנה וגועל בתי חולים. אני אקח מונית. אחר כך אני אומרת לה: "זו סתם תקופה רעה, זה יעבור כמו שזה בא. יהיה בסדר, מה את דואגת".

אבל היא דואגת, ואני מבטיחה להתקשר אליה מחר מהמחלקה. אנחנו נפרדות כשהרמזור שלי אדום, ואני יושבת מולו וקולטת פתאום את מה שקורה. שאין לי מושג. אני לא באמת מבינה מה זה, ואין לי מושג איך או מתי זה יעבור, ואין לי מושג אם יהיה בסדר. אין לי מושג ואין לי תחושה ואין לי שליטה. חוט המחשבה שלי הופך לסבך של מחשבות, ואני לא מצליחה לפרום אותו. הרמזור מתחלף לירוק. מה לעשות? לנסוע? לעצור בצד?

אוטוסוגסטיה, אני לוחשת לעצמי. נושמת עמוק וחוזרת לבטל את הדאגה. לכי מפה. קישטה. הכל בסדר. נא לשמור על פרופורציות, או אפילו - נא לגמד מפלצות גדולות עד שיכנסו לחור המצת ברכב. נא ללחוץ עליו ולהמתין.

זה מצליח לי. אני מיומנת.

בלילה אני יודעת את התשובה לשאלה שלה.

זה בגלל שאני מתה מפחד. אני מהדקת כי אין לי אומץ להרפות.

צריך להיות נורא חזק בשביל להיות חלש, ואני לא.

אני יודעת שתמיד תפסת את עצמך כבנאדם עם בטחון עצמי. את עובדת עם אנשים, ואת מעולה בזה כי את מצליחה לכוון את עצמך לתוכם. גם אנשים שזכו להכיר אותך במעבדה או בלימודים או בדייט או סתם, מחבבים אותך בדרך כלל. הרבה אנשים שמכירים אותך מעריכים אותך מאוד. אני לא יודעת אם את טיפוס חברותי כל כך, (את לא דמות שתופסת מקום דומיננטי בתוך קבוצה ובמיוחד- את לא מתחברת בקלות למי שאת לא מכירה), אבל בטוח שאת חברה, ובטוח שאת אוהבת כשאנשים סביבך מרגישים חבוקים, ואם למישהו לא נוח או עצוב או כואב תהי בטוחה שאת תעשי מאמץ להעלות חיוך על פניו, או לחזק, או להחזיק. כשמכירים אותך את נהדרת, אבל בזמן האחרון לאנשים שלא מכירים אותך אין סיכוי. את לא נותנת להם סיכוי. סגרת את כל הכרטיסים, וגם כשאת מוקפת באנשים חמודים וזרים את בורחת מהצטלבויות מבטים. את יושבת בצד ושותה את הלבד שלך מזוקק כמו וויסקי זול שמקהה את החושים עד שאת כבר לא מרגישה את העדרו של המגע. 

צדקת כשאמרת שבעצם אולי את מתה מפחד. שברגע שמישהו מתקרב את נסגרת כמו מימוזה-, ואולי המנגנון הזה לא רצוני ועמוק כל כך עד שלבד לא יכולת לראות אותו בתוכך. שבעצם, למרות כל ה"עמידה מול קהל", והחברים, והבטחון העצמי, ברגע שבו הנושאים עוזבים את ממלכת אפלטוניה שלך, את פתאום הולכת לאיבוד. את לא מכירה ולא מבינה את השפה. את מתבלבלת. את נבוכה.את מקלקלת. יכול להיות שבעצם את מאוד, מאוד מאוד ביישנית.

יקירתי עצמי, את קיפוד, ואין שום גבר זר שיצליח לראות את קצה האף המתוק שלך ואת הבטן הרכה, הנהדרת, כשאת ככה מתקפלת על עצמך.