~

הוא משקיען בטירוף. אני הצעתי שנאכל יחד ארוחת ערב, הוא הציע לבשל לי. אסף אותי, כרגיל, ריחני וג'נטלמני, ונסענו לדירה  שלו, קטנה וחמודה. הוא ניקה וסידר לכבודי. אחר כך הוא פתח לנו בקבוק של יין והתחיל ללהט במטבח. וואו. וואו. וואו. הבחור הזה בשלן, חבל על הזמן, וזה לא הבישול עצמו, כמו המראה של מישהו שעושה משהו שהוא טוב בו, שהוא נהנה ממנו... אבל בזמן הזה, כשעמדתי לידו/מאחוריו/בסלון שלו וניסיתי לדבר איתו, משהו דעך. אני ניסיתי לפתח שיחה. סיפרתי סיפורים, שאלתי אותו שאלות, ניסיתי למצוא איך לעזור לו במטבח, והוא- הוא רק חייך, וענה תשובות קצרות, לקוניות, ושתק. "היה לך קשה למצוא את הדירה הזו?" (מצוקת הדירות בת"א. נושא רחב יריעה) "לא. בכלל לא. חיפשתי יומיים ומצאתי." ושתיקה. "היתה לי חברה שהיו לה סיפורי זוועה על חיפושי דירות בת"א. מכרזים, שוחד, הרפתקאות..." "כן. לי היה קל". ושתיקה. אני מספרת כמה מסיפורי הזוועה של ההיא. הוא מחייך, ושותק. אני שותה יין. הוא מביא תבלינים מהגינה וקוצץ, ושותק. אני משתדלת.  "איך הספר הזה?" (אני מזהה ספר על תורת המשחקים בסלון). "אח שלי המליץ עליו. אני לא יודע. רק התחלתי".... וככה זה המשיך. הוא שותק, אני מלהטת בנושאי שיחה, מוסרת אותם אליו והוא, תופס ומניח.  לא זורק חזרה. במילים אחרות, הבחור לא וורבלי. כל כך לא וורבלי, עד שבסוף השתתקתי גם אני, וככה אכלנו לנו פסטה ברוטב הטעים ביותר שאכלתי בשנים האחרונות (בחיי, בלי הגזמה), ושתינו יין איטלקי בלי תווית, וראינו סרט, ושתקנו. ואחר כך התנשקנו, ושתקנו. ואז, כשהאינטמיות הפיזית השיגה את האינטמיות הוורבלית, נוצר חוסר איזון מסוג שעוד לא יצא לי לפגוש. הנשיקות שלו היו פתאום רטובות מדי. הליטוף שלו הפך מציק... ובסוף הערב ההוא, כשהוא הקפיץ אותי חזרה הבייתה ושתקנו, כל הדרך שתקנו, חשבתי לעצמי, זה לא טוב.

 צילמתי אצל אחותי.

לשדות חרושים יש צבע שיש לו ריח של בריאות ושל חופש ושל מגע ידיים גבריות, חמות מהשמש. של זרעים שמתפקעים מגשם, ושל כל החשקים כולם. שדות חרושים עושים אותי מאושרת, במיוחד כשהשוליים שלהם חרדלים, מתכופפים ברוח, נמרחים מבעד לשמשה הקדמית וזגוגיות משקפי השמש ודוק הקרניות.

פעם היה איזה קיבוצניק שנישק אותי בעשב גבוה מתחת לעץ בודד באמצע שדה. עד היום כשאני עוברת שם בדרך לדרום, קצת אחרי בית קמה אני מסתכלת שמאלה לחפש את העץ ההוא. רואים אותו מהכביש, וכשהשדה חרוש אפשר לראות את הרגבים החומים שתחתיו. כמעט אפשר לראות אותנו. הייתי ילדה, והייתי מאוהבת, והאדמה הייתה חמה וקשה והשפתיים היו חמות ורכות. אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני זוכרת את המגע של החיטה הירוקה כשפילסנו בה דרך. הוא הוביל, ואני, ידי בידו, אחריו. הוא בטח לקח לשם את כל הבנות.

אולי בגללו, ואולי בגללי, לשדות יש צבע שיש לו ריח של בריאות ושל חופש ושל ידיים גדולות, גבריות, חמות מהשמש, וגוף שמתפקע מחשק. הכי קלישאה יהיה לכתוב שתיכף יבוא האביב ובשדות החרושים שלי זרעים ינבטו. הכי מלנכולי יהיה לכתוב שנסעתי לאורך השדות של העמק, וחשבתי שהנה, לא בריאות ולא חופש, לא זרעים  ולא מגע ידיים גבריות.

הכי גרוסמן יהיה לכתוב שנסעתי בשקט אבל הנפש שלי צעקה, ושהעיניים שלי היו מרוכזות בכביש אבל בשוליים שלהן נמרחו פסים חומים וצהובים וירוקים שליוו אותי כל הדרך עד לרמה, ונשארו שם גם אחרי שהחושך ירד, וגם אחרי שהעפעפיים שלי סגרו עליהם, וגם כל היום למחרת. הכי אמיתי יהיה לכתוב שנסעתי דרך השדות של העמק למשטחי הירוק האינסופיים של רמת הגולן ושרתי עם הרדיו ופיטפטתי עם פיצי ולא חשבתי על כלום כלום כלום, זולת כמה יפה, כמה נעים וכמה נהדר. הכי חנוך לוין לכתוב "הוֹ שדות חרושים! הוׁפריחה! הוֹ כנרת!", וזה יהיה, כמובן, הכי פשוט, והכי מדוייק.

מבחר לא מייצג: אירוסים, תורמוסים וכלניות לרוב.